מדריך לסגנון כתיבה2.jpg

איך כותבים היטב

מדריך לסגנון כתיבה

 

מהו סגנון כתיבה?

סגנון כתיבה איננו דקדוק. הדקדוק מגדיר מהי כתיבה נכונה ואילו הסגנון – מהי כתיבה טובה: איך לכתוב באופן מכובד ומיוחד, שמשלב יופי של צורה עם בהירות מחשבה ושמשיג את מטרות הכתיבה בצורה הטובה ביותר. 

אין סגנון אחד שהוא 'הסגנון הנכון'. אותו סגנון עשוי להיות לטעמו של קורא אחד ולא לטעמו של אחר; במקרה אחד להתאים ולא באחר; להיות נפוץ ומוערך בתקופה אחת, אך לא באחרת. סגנון משקף את הזמן, המקום, ההקשר ויותר מכל – את הכותב.

עם זאת, אפשר להבחין בין איכויות שונות של סגנונות כתיבה ואפשר לשאוף לשיפור בסגנון הכתיבה שלנו – הן בכתיבה ספרותית והן בזו העיונית. המאמר האקדמי, הטופס המשפטי, הנאום הפוליטי, המצגת התאגידית, העדכון המקוון – כל אלה יכולים וצריכים להיכתב בשפה חיה, ברורה, נעימה ומדויקת.

כיצד ניתן לשפר סגנון? כדי ללמוד דקדוק, אנחנו משננים כללים וכדי ללמוד סגנון, עלינו להכיר מספר עקרונות. אלה מנחים אותנו כיצד, מבין כל האפשרויות שהדקדוק מתיר, נבחר בזו שהיא מושכת לב ומאירת עיניים במיוחד.

כותב המעוניין לשפר את סגנון הכתיבה שלו, צריך לא רק להכיר את העקרונות האלה, אלא גם לתרגל אותם עד שיהפכו למיומנות. בכתיבה ובעריכה, לבחון שוב ושוב כל משפט ולשאול את עצמו: מה אני מבקש לומר? אילו מילים תבענה זאת באופן הטוב ביותר? איזו תמונה אני רוצה שתצטייר בדמיונו של הקורא ותמחיש זאת? האם התמונה הזאת חדשנית ורעננה דיה כדי להשפיע על הקורא? המשפט שאני כותב, האם הוא מתנגן באוזני הקורא? ואיך הוא משתלב עם המשפט שלפניו ועם זה שאחריו? יש אינספור אופנים לכתוב היטב, אבל די בכמה עקרונות יסוד כדי להנחות אותנו בכתיבה. מטרתי להציג כאן את העקרונות האלה, וכל מי שיְתרגל את השימוש בהם – מובטח לו שסגנון הכתיבה שלו ילך וישתפר בהדרגה.

5972896169_a865212cb2_b_cropped.jpg
3810591683_04600ecf20_o.jpg

עיקרון 1 -
שפה ברורה ומוחשית

אם היו מכריחים אותי לבחור מכל תורת הסגנון רק עיקרון אחד, הייתי בוחר בזה: להשתמש בשפה ברורה ומוחשית. במאמרו הידוע, "פוליטיקה והשפה האנגלית", מצטט ג'ורג' אורוול פסוק מספר קהלת ומשכתב אותו לשפת ימינו. במקור, זה נשמע כך: "שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן: כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם" (קהלת, ט, יא) והשכתוב בשפת ימינו (גרסה שלי): "על בסיס הניסיון הנצבר שלי, ניתן לקבוע כי שיעור הצלחה גבוה בפעילויות תחרותיות שונות איננו בהכרח תוצאה של כישורים עדיפים ויש לקחת בחשבון שהוא מושפע במידה בלתי מבוטלת גם מגורמים אקראיים."

 

שני המשפטים טוענים בערך את אותה הטענה. יש בהם בערך אותו מספר מילים, אבל הם שונים מאוד בסגנונם. המשפט הראשון, למרות שהשפה שלו עתיקה בחלקה, הוא ברור ומוחשי ולכן מובן בקלות. השני – עמוס ומופשט ולכן קשה יותר להבינו. הוא נכתב כמובן כפרודיה, אבל מי מאיתנו לא נתקל במשפטים דומים לזה במאמר אקדמי או בנאום של נבחר ציבור? נבחן מה גורם למשפטים האלה להיות שונים כל כך זה מזה:

א. קהלת משתמש במילים ברורות וחד-משמעיות: שמש, מרוץ, גיבור, מלחמה, חכם, לחם, עושר, פגע. אלו מילים שמשמעותן ברורה כמעט מאליה. לעומתן, במשפט שלי: ניסיון, כישורים, שיעור הצלחה, פעילות תחרותית, מושפע, עדיפים, גורמים אקראיים. אלו מילים מסוג אחר לגמרי. הן כלליות ומופשטות ויכולות לקבל משמעות שונה בהקשרים שונים. הקורא צריך לעצור ולחשוב כדי להבין בדיוק מה הן מציינות. במקום 'שיעור הצלחה גבוה', למשל, האם לא עדיף לכתוב: 'מצליחים יותר'?

גרועות ממילים מופשטות, הן מילים שאין להן משמעות אחת, למשל: אנושי, טבעי, רוחני, רומנטי, ערכים, פשיסטי ועוד. במילים אלו נהוג להשתמש כדי לציין לא את ההגדרה המילונית שלהן, אלא ענן של משמעויות שנקשרו אליהן בהקשר חברתי-תקופתי מסוים. כל קורא מפרש אותן באופן קצת אחר. לכן, עלינו לוודא שאנחנו ממעטים להשתמש במילים כאלה ובוחרים בהן רק כאשר אנחנו מעוניינים דווקא במשמעות החברתית המעורפלת שלהן.

ב. קהלת מעדיף שמות עצם ופעלים: במשפט שלו אין ולו לוואי אחד או מילת תיאור אחת (תואר הפועל או תואר השם). במשפט שלי, הלוואים ומילות התיאור שולטים במשפט. הם רבים בהרבה משמות העצם והפעלים: נצבר, גבוה, תחרותיות, עדיפים ועוד. העומס הזה מפריע למשפט להתקדם, מערפל את המשמעות ובדרך כלל מיותר. האם לא עדיף, למשל, להשתמש במילה 'מקריות' במקום בביטוי 'גורמים אקראיים'?

ג. קהלת מעדיף מילים קצרות: שמש, לחם, קלים, מרוץ, עושר, חן, עת, פגע. כמעט כל המילים במשפט שלו מונות הברה אחת או שתיים. המילים הקצרות מאיצות את קצב המשפט ומקלות על ההבנה. במשפט שלי לעומת זאת, יש מילים רבות בנות שלוש וארבע הברות: ניסיון, עכשווי, תחרותית, תוצאה, עדיפים, כישורים, לקחת, אקראיים.

ד. קהלת משתמש בפעלים חזקים: בבניינים פעילים (פָּעַל, פִּעֵל, הִפְעִיל), עם העדפה לבניין פָּעַל (בניין קל): שַׁבְתִּי, יִקְרֶה. השימוש בבניינים פעילים מחייב שבמשפט יהיה גם מישהו שפועל, והמשפט של קהלת אכן משופע בהם: הקלים, הגיבורים, החכמים, הנבונים, היודעים ואני, הדובר. פעלים כאלה "דוחפים" את המשפט קדימה. לעומתם, במשפט שלי, הפעלים בבניינים סבילים (ניתן, מושפע) או בצורת שם פועל (לקבוע). כך 'ניתן לקבוע', אבל לא ברור מי יכול לקבוע. 'שיעור ההצלחה מושפע', אבל זה שמשפיע איננו בקדמת הבמה.

ה. קהלת נמנע מצירופים שמניים, שהם אחת הרעות החולות של הכתיבה בת ימינו: לחבר שרשרת רצופה של מילים כדי ליצור ביטוי, במקום להשתמש בשם עצם או בפועל בודד. כיום, למשל, נדמה שאנשים כבר אינם מתקנים, אלא רק נוקטים בפעולות מתקנות. אין יותר ספּרים, יש רק מעצבי שיער; ואין עוד זקנים, רק אזרחים ותיקים. מאמרים אינם מתפרסמים בעיתונים, אלא במדיה הכתובה, וקבלנים אינם בונים יותר דירות, אלא יחידות דיור. אצל קהלת, כל שמות העצם הם מילים בודדות ולכן קצרים יותר וברורים.

ו. קהלת מעדיף מילים מוחשיות. מילים אלה מעלות בדעתו של הקורא תמונות. הקורא רואה לנגד עיניו את הקלים שאינם זוכים במרוץ, את הגיבורים שאינם מנצחים במלחמה, את החכמים שאין להם ולו כיכר לחם. אבל איזו תמונה מעלים הביטויים המופשטים 'פעילות תחרותית' או 'כישורים עדיפים'?

ז. קהלת משתמש בדימויים ובהשְׁאָלות (מטפורות): הוא לא דן במרוצים ובמלחמות כפשוטם, אלא משתמש בהם כהשאלה להצלחה. השְׁאָלה היא אמצעי חזותי ולכן מעלה בדמיונו של הקורא תמונה. התמונה ממחישה את המשמעות בבהירות כזו, שביטוי מופשט לעולם לא יצליח להשיג.

קהלת מצליח להציב בסמיכות כמה השְׁאָלות שונות בלי שהן תתערבבנה זו בזו, אבל בדרך כלל כדאי להיזהר מפני השְׁאָלות מעורבות. השְׁאָלה מעורבת מציבה בסמיכות שני דימויים חזותיים שונים ומערבבת ביניהם בטעות. לכן היא אינה מצליחה לייצר דימוי חזותי כלל. לדוגמה: המשפט הבא, שלקוח מתוך "מדורת ההבלים" מאת טום וולף מערב דימויים חזותיים של דבורים ושל ציפורים (תרגום חופשי): "בבת אחת הוא היה לבד בכוורת ההומה הזאת, בלי מקום לנחות בו ללינת לילה." כל אחד מהדימויים החזותיים האלה הוא טוב בפני עצמו, אבל ביחד הם סותרים זה את זה ופוגעים ביכולת לדמיין תמונה.

כדי לכתוב בשפה ברורה ומוחשית, עלינו לבחור בראש ובראשונה את המילים הנכונות – מילים קצרות, ברורות, מדויקות ומוחשיות, שמבטאות בדיוק את מה שאנחנו רוצים להגיד. מילים שגורמות לקורא לראות לנגד עיניו תמונות ולהיזכר בחוויות חושיות: מגע, צליל, טעם וריח. אני ממליץ להיעזר במילון כדי לדייק במשמעותן של מילים, ובאגרון (כלומר, תזאורוס, המפרט מילים נרדפות), כדי למצוא חלופות מדויקות יותר למילים שעולות בדעתנו. אם אתם עוסקים בכתיבה ואין לכם מילון טוב ואגרון מקיף – אני ממליץ שתרכשו לכם כאלה.

עיקרון 2 –
פשטות ותמציתיות

 

בספרו 'על הכתיבה', מציע הסופר סטיבן קינג נוסחה לעריכת חומר כתוב: אורך הטיוטה הערוכה צריך להיות קצר ב- 10% מאורך הטיוטה ההתחלתית. זהו כלל אצבע שנוי במחלוקת, שוויליאם זינסר חולק עליו בספרו 'על הכתיבה הטובה'. הוא טוען, שטיוטה ערוכה צריכה להיות קצרה מהמקור לפחות במחצית. למרות הפער המתמטי באחוזים, זינסר וקינג חולקים דעה משותפת: תמצוּת משפר את הכתיבה שלנו. כתיבה תמציתית אינה בהכרח כתיבה בקיצור. לפעמים, כדי להסביר את מה שאנחנו רוצים לכתוב, נדרשת דווקא הרחבה או שסגנון הכתיבה שלנו נוטה לפירוט או שאנחנו חוזרים בכוונה על דברים לצורך הדגשה, ואין בזה כל פסול. כתיבה תמציתית היא כתיבה שאין בה מילים מיותרות, שאין בה חזרה אם אין צורך בחזרה, או בקיצור – שמשמיטה את כל מה שלא נדרש. למשל:


א. מילים שאינן מוסיפות למשמעות המשפט, כמו: לְמדי, די, מאוד, באמת, קצת, ממש, בעצם, הן די נפוצות, אבל בעצם, כמעט תמיד ממש מיותרות.


ב. ביטויים שאינם מוסיפים למשמעות המשפט, כמו: במובן מסוים, חשוב לציין, מה שאני רוצה לומר, כדאי לקחת בחשבון, נראה ש... וכדומה. מה שאני רוצה לומר הוא, שבמובן מסוים, הביטויים האלה צובעים את המשפט בגוון מתנצל וכדאי לקחת בחשבון שהם מסרבלים אותו שלא לצורך.
 

ג. מילים שבאות להרחיב ולתאר את שם העצם או הפועל, אבל בעצם אינן מוסיפות שום מידע חדש: חבר שפגעו ברגשותיו האישיים (בניגוד לרגשותיו הציבוריים?), נציגי שירות שעונים כעת לפניות קודמות (כדי שנבין שהם לא עונים להן אתמול או מחר), מטופל אצל רופא השיניים שחושק את שיניו בכוח (אצל רופאים אחרים נהוג לחשוק שיניים בנינוחות). ניתן לבטל מילים כאלה בלי לגרוע דבר ממשמעות המשפט.
 

ד. במקרים רבים, גם מילות תיאור שמוסיפות מידע חדש לפועל או לשֵׁם הן מיותרות. אם הוספנו מילת תיאור, זה אמור להיות תמרור אזהרה עבורנו: אולי התעצלנו בבחירת הפועל או שם העצם המדויק? אולי יכולנו לבחור מילה מדויקת יותר ובכך לייתר את מילת התיאור ולשפר את החדות ואת עוצמת המשפט? למשל, להחליף את "רץ בהתלהבות" ב"דהר", את "גבעה קטנה" ב"תלולית", את "זרם איטי" ב"זרזיף" ועוד.
 

ה. צירופים בני שתי מילים או יותר שניתן להחליף בפועל יחיד. משום מה, כיום נפוץ ומקובל יותר לתת מענה מאשר לענות, לקחת פיקוד מאשר לפקד, לעשות קניות מאשר לקנות. אנחנו אומרים על אנשים שיש להם יכולת במקום לומר שהם יכולים או שהם מהווים במקום פשוט להגיד מה הם. מרבית הביטויים האלה מתורגמים משפות לועזיות וזרים לעברית. בעברית, יש לנו פעלים, ומומלץ להשתמש בהם.
 

ו. צירופים בני שתי מילים או יותר שניתן להחליף במילת קישור יחידה: כתוצאה מהעובדה ש... (במקום: משום ש...), יוצא הדופן הוא (במקום: למעט), עד אותו זמן ש... (עד ש...), לצורך (ל...). עד אותו זמן שכלל זה יהיה ידוע לכל וייושם, ימשיכו החומרים הכתובים שלנו להיות עמוסים שלא לצורך.
 

ז. מילים שבאות לתאר שם עצם או פועל ולמעשה רק חוזרות על משמעותם: רץ במהירות, מחייך בעליזות, מפהק בעייפות, עף באוויר, הר גבוה, תה חם. במקרים רבים, מילים כאלה אינן תורמות כל תרומה למשמעות המשפט וניתן להשמיטן. אמנם, לעתים נרצה להבדיל בין מי שמפהק בשעמום לבין מי שמפהק בעייפות, ובין תה חם לבין פושר או קר, אבל במרבית המקרים די לומר "מפהק" או "תה" והמשפט איננו מאבד ממשמעותו.
כל הדוגמאות האלה מדגימות את אותו עיקרון – שיש לנו נטייה לכלול במשפט מילים שאינן מוסיפות לו תוכן. כדי לכתוב טוב, עלינו להשליך את המשקל העודף – לקרוא כל משפט שוב ושוב, לבחון מה כל מילה בו תורמת, אֵילו מילים ניתן למחוק והיכן ניתן לצמצם ולהחליף כמה מילים במילה בודדת.

 

תמציתיות איננה מוגבלת למילים בלבד. לפעמים, גם משפט שלם מיותר, כי הוא חוזר על רעיון שמשפט לפניו כבר הביע או כי הוא אומר משהו שאין שום צורך לומר או מסביר משהו שהקורא כבר הבין ממילא, גם בלעדיו.
 

כדי לנקות את הכתיבה ממשפטים מיותרים, מומלץ לכותב לברר לעצמו בדיוק על מה הוא כותב ומה הוא מבקש לומר. כאשר החשיבה בהירה ומסודרת – כך גם הכתיבה. בדרך זו, מעריכה לעריכה, אנחנו משפרים את הכתיבה. משמיטים מילה עודפת, מחליפים מילה ארוכה בקצרה ומופשטת במוחשית, מזיזים משפט ומוחקים משפט, עד שהכתיבה שלנו הופכת למהודקת ומדויקת.

3431063244_ab456169de_z.jpg
4990218515_a87fa5920a_b.jpg

עיקרון 3 –
מקוריות ועניין

 

אחד האתגרים בכתיבה, הוא למצוא דרך חדשה ורעננה להביע רעיון: לבחור מילים לא צפויות שתארנה את הנושא באור חדש, מבנה תחבירי מיוחד שידגיש את המשמעות או דימוי חזותי רענן שימחיש את הרעיון. כותבים רבים אינם עושים כך ולכן הכתיבה שלהם סתמית ועמוסה במילים ריקות, בביטויים שחוקים ובקלישאות. זוהי כתיבה חפוזה, ללא תשומת לב, שקל לכתוב וקל גם לקרוא, אבל שאינה מענגת את הקורא ואינה מותירה בו חותם. כדי להתעלות מעל רמה כזאת ולכתוב טוב, עלינו לכבד את המילים ולבדוק מהי משמעותן המדויקת. השפה העברית היא שפה עתיקה ועשירה, ורובנו משתמשים רק בחלק קטן מהמילים והביטויים הרבים שבה. אולי לא כדאי לבחור מילים שהקורא הממוצע לא יבין, אבל בהחלט מומלץ לבחור כאלו שהכותב הממוצע ממעט להשתמש בהן בהקשר דומה. עלינו לשחק עם המילים, לנסות להחליף מילה במילה ולבדוק את משמעותן ואת השפעתן על המשפט. גם לצורך משימה זו כדאי להיעזר במילון ובאגרון (תזאורוס).


כדי להביע רעיון בדרך חדשה, אנחנו יכולים גם ליצור דימויים והשְׁאָלות (מטאפורות). כאשר שמואל הנגיד כותב: "מת אב ומת אלול, ומת חומם." או כאשר נתן אלתרמן שואל: "אמרי מדוע את מעוף ורעד רב כמו ציפור בחדר בחפשהּ אשנב?" הם מביעים רעיון באופן שאיש לא הביע לפניהם.


ההשאלה היא רעננה ועשירה, משום שהיא משדכת ביטויים משני עולמות תוכן שאינם קשורים ומצליחה ליצור ביניהם חיבור רעיוני או אסוציאטיבי. החיבור הזה נותן להם משמעות חדשה וגורם לקורא לראות אותם בעיניים חדשות. למשל, החיבור שאלתרמן עושה בין בתו החרדה לבין המעוף המבוהל של ציפור לכודה.


ישנן גם הַשְׁאָלות מסוג אחר, הפוך. אלו הַשְׁאָלות שכבר השתמשו בהן לפנינו והרבה, והשימוש הרב הזה, הפך אותן לשחוקות.


הַשְׁאָלות שחוקות נחלקות לשני סוגים: סוג אחד, הן הַשְׁאָלות שחוקות שהפכו למטבעות לשון – צירופי מילים מוכרים ומקובלים כל כך, שהקורא כלל לא שם לב לכך שמדובר בהַשְׁאָלה. למשל: ראש ההר, יד הגורל, לב ים, עצם העניין (יש שמכנים אותן: מטאפורות מתות). אנחנו יכולים להשתמש במטבעות לשון כאלו ללא חשש בכתיבה. אין בהן כל נזק. עם זאת, הן לא יתרמו לכתיבה כמו הַשְׁאָלה מקורית ורעננה, כי הן שגורות כל כך. הן לא תגרומנה לקורא לראות כל תמונה חדשה לנגד עיניו. למשל: מטבע הלשון "יד הגורל" גורמת לנו מיד לדמיין גורל, אבל אינה מעלה בדמיוננו תמונה של יד. לעומתה, הביטוי "גיליוטינת הגורל" יגרום לנו לדמיין גם גורל וגם גיליוטינה, והחיבור ביניהם ייצור תמונה חדשה ומשמעות חדשה.


לעומת ההשאלות שהפכו למטבעות לשון, יש סוג אחר של הַשְׁאָלות ודימויים שְחוּקים מהם יש להימנע בכתיבה. אלו נשחקו כל כך, עד שהפכו לקלישאות. הן עדיין מעלות תמונה בדמיונו של הקורא, אבל הוא כבר ראה תמונה זאת שוב ושוב, עד שזו הפכה בעיניו לנלעגת. למשל: שקיעה אדומה כדם, מרבד של פרחים, כסומא באפלה, השקט שלפני הסערה, השמים הם הגבול, עליית מדרגה, שירת הברבור, יפה כמו פרח, אפשר היה לחתוך את המתח בסכין ועוד. אי אפשר לפסול ביטויים כאלה באופן גורף, אבל כדאי להיזהר לא להרבות בהם, כדי לא להפוך את הכתיבה שלנו לאוסף של קלישאות כאלה.
קלישאות אינן נפוצות רק בתחום ההשאלות והדימויים. גם ביטויים רבים הפכו כבר לקלישאות ורצוי להימנע מהם בכתיבה: לא יודע אם לצחוק או לבכות, בדקה התשעים, בימים טרופים אלה, ויפה שעה אחת קודם, בשורה התחתונה, יפי הבלורית והתואר, עיר החטאים, באושר ובעושר ועוד.


קלישאות עלולות לגרום נזק לכתיבה שלנו – להפוך אותה למגוחכת בעיני הקוראים. ג'ורג' אורוול מציע כלל לגבי הַשְׁאָלות שחוקות: לעולם אל תשתמש בהשאלה שראית קודם לכן מופיעה בדפוס. יתכן שאורוול מגזים, אך העיקרון שהוא מתווה נכון בבסיסו. אני ממליץ לכל כותב לעשות מאמץ לצמצם את השימוש בהן (כל עוד לא נימנע מהן "בכל מחיר").