עלילת הסיפור - המבנה הקלאסי



סיפור הוא תיאור של מאורעות. הוא איננו 'צילום במילים' וגם לא תיאור מצב. סיפור הוא קודם כל עלילה – רצף של פעולות ומאורעות שקשורים זה לזה בקשרי סיבה-תוצאה, מקריות או חוקיות אחרת.

בספר 'פואטיקה', הגדיר אריסטו את המרכיבים הנחוצים כדי ליצור עלילה, וההגדרה שלו עדיין תקפה ברובה גם היום. במבט מעט עכשווי יותר, כוללת עלילה קלאסית ששה מרכיבים יסודיים שמסייעים לקורא לחוות את מרב המעורבות הרגשית באירועי העלילה. כמובן שזה אינו מבנה העלילה היחיד, אבל הוא הבסיסי ביותר. לאחר שנכיר אותו, נוכל לדון בכמה מבני עלילה חלופיים:

1. דמות מרכזית

הדמות הראשית בסיפור, היא זו שמניעה את העלילה קדימה, הדמות בעלת המטרה. אם מדובר בסיפור הראשי של יצירה ספרותית, הדמות הראשית בו היא גם הראשית ביצירה, זו המכונה 'פרוטגוניסט' או 'גיבור'. אם מדובר בסיפור משני, הדמות המרכזית בסיפור עשויה להיות משנית ביצירה. כך או כך, זו הדמות שהקורא מתמקד בה כאשר הוא חווה את עלילת הסיפור. אפילו אם העלילה אינה מסופרת מפיה של הדמות הזאת או מנקודת המבט שלה, נבחנות תוצאות הסצנה לפי השפעתן עליה (הצלחה, כישלון, טוב, רע) ומתוך כך נגזרת התגובה הרגשית של הקורא (שמחה, צער, וכד').

לקורא צריך להיות אכפת מה יעלה בגורלה של הדמות המרכזית בסיפור (מזדהה אתה, סולד ממנה וכד'), אחרת הוא יישאר אדיש לאירועי העלילה. חישבו על ההבדל בתגובה הרגשית שלנו כשאנחנו מגלים שחבר קרוב זכה זה עתה בלוטו, לעומת אדם זר לחלוטין. זהו הפער בעוצמת הרגש שמעוררת הזדהות לעומת אדישות. בהמשך, נעמוד על הכלים שמביאים את הקורא להזדהות עם דמות.

במקרים רבים, תהיה הדמות הראשית בסיפור בעל מבנה קלאסי פעילה, כלומר, כזו שפועלת באופן יזום לקראת השגת מטרותיה.

2. מטרה

משהו קורה לדמות המרכזית והאיזון בחייה מופר: נוצר לה סיכוי לממש שאיפה עתידית או שמתעורר סיכון לאושרה הנוכחי. הפרת האיזון הזאת נגרמת על ידי אחת משתי סיבות: חיצונית (גורם חיצוני חדש שנכנס לחיי הגיבור והפר את שלוותם) או פנימית (רצון או צורך חדשים של הגיבור). 

כתוצאה מהפרת האיזון, מחליטה הדמות לפעול. היא בוחרת לעצמה מטרה: להשיב את האיזון לחייה או לחפש להם איזון חדש. ברמה הקונקרטית של הסיפור, יכולה המטרה להיות בכל מישור שהוא: חומרי, גופני, פסיכולוגי, רוחני, מוסרי, בינאישי או חברתי. לדוגמה: חפץ שעליה להשיג, מאורע שעליה למנוע, אמת שעליה לגלות, תקווה למצב אחר, מימוש של תשוקה, התמודדות עם פחד או כל מטרה אחרת.

במהלך התפתחות מאורעות העלילה, עשויה הדמות המרכזית להחליף את מטרתה הראשונית במטרה חדשה, מורכבת, עמוקה או חשובה יותר. בנוסף, לפעמים המטרה איננה ידועה לדמות, אבל ידועה לקורא. כך, לדוגמה, ב'אל תיגע בזמיר' מאת הארפר לי: הגיבורה, ז'אן לואיז (סקאוט) פינץ' איננה מבינה עד כמה עלול משפטו של טום רובינסון להשפיע על חייה, אבל הקורא מבין זאת היטב.

כך או כך, המטרה צריכה להיות משמעותית לחייה של הדמות. על הקורא להבין שלמטרה יש השפעה מכרעת על הדמות ועל יכולתה להגשים את שאיפותיה, וכי יש חשיבות רבה אם היא תושג או לא תושג. ככל שהקורא ייחס למטרה חשיבות רבה יותר, כך תצליח העלילה לגרום לו לחוש מעורב יותר בהתרחשויות.

כיצד מבין הקורא עד כמה חשובה התוצאה לדמות? בשני אופנים: קוגניטיבי – מתוך הבנה ישירה של החשיבות, וחווייתי – מתוך פעולותיה של הדמות. ככל שההתנגדות שניצבת בפני הדמות חזקה יותר, כך נאלצת הדמות לנקוט בצעדים קיצוניים יותר כדי להשיג את מטרתה. צעדים כאלו ממחישים לקורא עד כמה חשובה המטרה בעיניה. לצורך כך, עלינו להציב בדרכה של הדמות כוח נגדי.

3. כוח נגדי

משהו עומד בדרכה של הדמות המרכזית להשגת מטרתה. זה יכול להיות כל סוג של קושי: התנגדות פיזית חיצונית, אי הסכמה של אדם קרוב או בעל השפעה, עימות פנימי בין כוחות מנוגדים בתוך נפשה של הדמות, כוח גורל, כוח טבע, מוסכמות חברתיות ועוד. 

במקרים רבים, מגולם הכוח הנגדי באחת הדמויות בסיפור – דמות הנגד, היריב. אם מדובר בסיפור הראשי של היצירה הספרותית, הרי שהיריב בסיפור הוא גם היריב המרכזי ביצירה. יריב כזה מכונה 'אנטגוניסט' – הכוח שמעכב ומתנגד להשגת המטרה. אם מדובר בסיפור משני, היריב הזה יהיה מרכזי בסיפור, אבל עשוי להיות דמות משנה ביצירה הספרותית.

הכוח הנגדי עשוי להיות גם כוח מופשט או פנימי. למשל: תשוקה נגדית בנפשה של הדמות, טראומה בעברה שיש להתגבר עליה, חשיבה רציונאלית שמתנגשת עם רגשותיה, תכונות אופי שמעכבות אותה ועוד. בין אם מדובר באדם ובין אם בכוח מופשט, יהיה הסיפור מעניין יותר ככל שהדמות תעמוד מול כוח נגדי שיש בו יותר עומק, מורכבות והתלבטות פנימית.

מרגע שהוצגה לקורא מטרתה של הדמות והוצב מולה כוח נגדי חזק דיו, ברורה שאלת העלילה: האם תצליח הדמות המרכזית להשיג את מטרתה? זו הסיבה שבעטיה זקוק כל סיפור לכוח נגדי – משום שבלעדיו לא תיווצר שאלת עלילה. השאלה הזאת מעוררת בקורא סקרנות ועניין ומגבירה את המעורבות הרגשית שלו במאורעות. אם המטרה משמעותית בעיני הקורא ואם הכוח הנגדי בעל עוצמה ומעורר ספק לגבי ההצלחה בהשגת המטרה – עשוי להתעורר בקורא גם מתח.

4. עימות

הדמות המרכזית נדרשת להתעמת עם הכוח הנגדי כדי להשיג את מטרתה. העימות ממחיש את עוצמת הכוח הנגדי שהדמות ניצבת בפניו ומגביר את אי הוודאות לגבי התוצאה. אם העימות מתפתח לכדי מאבק – סדרה של פעולות ופעולות נגד של הכוחות המתעמתים – המאבק הזה ממחיש לקורא עד כמה נחושה הדמות להשיג את מטרתה ומתוך כך – עד כמה חשובה המטרה בעיניה. השילוב של שני המרכיבים האלה: תוצאה משמעותית לדמות הראשית ועם זאת שאיננה צפויה מראש – מגביר את המתח שהעימות יוצר.

5. שיא

העימות עשוי להחריף עד נקודת שיא (climax), עימות אחרון שיכריע אם הסיפור יסתיים בהצלחה או בכישלון. לקראת העימות האחרון הזה, תיאלץ הדמות המרכזית לבחור כיצד לפעול: האם לדבוק במטרתה או לוותר עליה, האם להמשיך לפעול באותו אופן כפי שפעלה עד אותו רגע או לנקוט באופן פעולה חדש. הבחירה הזו, עשויה לשנות אותה או לפחות את האופן בו מבין הקורא את מניעיה הפנימיים, מה שיהיה ברור וגלוי לעין לאחר שישקע האבק שהעלו אירועי השיא.

6. הכרעה

לסיפור בעל מבנה עלילה קלאסי יש בדרך כלל סיום סגור: שינוי מוחלט ובלתי-הפיך, שמביא את כל מאורעות הסיפור לכדי סיום, את כל שאלות העלילה לכדי מענה ואת כל הרגשות שהתעוררו לכדי סיפוק. התנגשות הכוחות והעימות נפתרים באופן מוחלט, שאי אפשר לחזור ממנו אחורה. 

פתרון העימות יכול להביא לכך שהדמות המרכזית משיגה את מטרתה הראשית או נכשלת בהשגתה. לאחר שהעימות נפתר, יכול מצבה הסופי להיות טוב יותר או רע יותר ממצבה ההתחלתי. בין אם הסיפור מסתיים בהצלחת הדמות הראשית או בכישלונה, הקורא צריך להבין שהמאורעות עברו נקודת סף ממנה אי אפשר יותר להמשיך את העימות ולכן ההכרעה היא סופית.

הכרעה זו תסמל את השינוי שחל בדמות ואת האופן הראוי (לפי תפיסת העולם של הכותב) בו צריך הסדר הטבעי שהופר, להסתדר. זה אחד ההבדלים המהותיים בין סיפור 'חדשותי' לבין סיפור 'עלילתי': בסיפור, שלא כמו בחיים, על הדברים להיפתר ולהגיע לכדי סיום. לכן, בדרך כלל, מבנה עלילה קלאסי מתאים למציאות ספרותית המונעת מחוקיות של סיבה-תוצאה. כך, מבהיר הסיפור לקורא שהסיום היה פועל יוצא של כל המאורעות שקדמו לו.

יתרונות וחסרונות של מבנה העלילה הקלאסי

בצורתו הטהורה, מבנה העלילה הקלאסי הוא המבנה של סיפור המיתוס, סיפור הגיבור. לכן, הוא עלול להיתפס כפשטני ולהישמע לעתים כמו מתכון לסיפור פעולה או לסיפור מתח. אבל אם נבדוק, נגלה שיצירות ספרות רבות משתמשות בו, ביניהן יצירות שאינן מתמקדות במתח או בפעולה. 

ב'ארבעה בתים וגעגוע', בנויות עלילות הסיפורים שמרכיבים את היצירה לפי המודל הזה. בעלילה של סימה זכיאן, למשל: סימה היא הדמות המרכזית ויש לה מטרה: לשמר את המשפחתיות שלה, שגורמת לה אושר. כנגדה, עומד משה בעלה, שרוצה שהמשפחה תחזור בתשובה, ומאיים להפר את האיזון המשפחתי. בתחילת הסיפור, המאבק הוא חיצוני, בין סימה למשה, אך בהמשך, מתגלה שהמאבק של סימה הוא גם פנימי: יש לה רתיעה מהדת, כי הוריה נפרדו על רקע החזרה בתשובה של אביה. במהלך הסיפור, הולך המאבק ומחריף. סימה נאלצת להתמודד עם פרידה זמנית ממשה והמאבק מגיע לשיא כאשר היא כמעט בוגדת בו.

סיפורה של סימה עוקב אחרי מבנה העלילה הקלאסי, אבל משתמש בו רק באופן חלקי. המאבק בין סימה למשה אינו מגיע לכדי הכרעה מלאה: סימה ומשה אינם מגיעים להסכמה ברורה בענייני דת, ומסופר רק בקיצור איך סימה פועלת. עם זאת, נשמר המבנה הכללי של העלילה ורמת הפירוט של הסיפור מתאימה למידת החשיבות שלו ביצירה השלמה.

יתרונו של המבנה הקלאסי, שהוא מספר סיפור בצורתו הטהורה ביותר ומבטא מבנה סיפורי שטבוע עמוק בנפש האדם. המטרה, העימות והמאבק מסייעים לעורר בקורא מתח ותגובה רגשית. לכן, כאשר משתמשים בו נכון, יכול מבנה כזה להוות בסיס לסיפורים עמוקים, מרתקים ומרגשים.

סיפור במבנה הקלאסי גם פונה בדרך כלל לקהל רחב, שכן יש קוראים שמתקשים לראות בתבניות מינימליסטיות או אבסורדיות (שיוצגו בהמשך) מטאפורה לתפיסת העולם שלהם. כנראה שרבים מאיתנו מאמינים עמוק בפנים, שהעולם מונע מחוקי סיבה-תוצאה ושאם ניקח אחריות על חיינו – נוכל לפעול כדי לקדם את שאיפותינו.

חסרונו של המבנה הקלאסי, שהוא צפוי וקונקרטי. סופר חסר ניסיון עלול לעצב בעזרתו סיפור פשטני או דידקטי, שאינו מתעמק די הצורך בעולמו הפנימי של הגיבור. דבקות במבנה עלילה כזה ובכלים סיפוריים שיוצרים מתח ומעוררים רגש, עלולה לבוא על חשבון הריאליסטיות של הדמויות והעלילה ולפגוע בתחושת האמינות שהסיפור יוצר. סיפור מוכרח להיות אמין כדי לחבר את הקורא ולסייע לו לחלום את החלום הבדיוני ולכן, סיפור במבנה קלאסי שאיננו כתוב היטב, עלול להותיר את הקוראים מחוצה לו, מנותקים וסקפטיים.

לכן, מבנה העלילה הקלאסי מתאים לסיפורים מסוימים, אבל לא לכולם. לעתים, עדיף להשתמש במבני עלילה אחרים ומורכבים יותר.




עריכה לשונית בידי נ. ב. נשים בדפוס
Comments