החוויה הזו נקראת 'חלום בדיוני' (fictive dream), שכן היא דומה במקצת לחלום. כאשר אנחנו חולמים, אנחנו רואים תמונות על מסך הנפש שלנו, ובמידת מה מאמינים שאנחנו נמצאים במציאות החלום. בדומה, קורא משוגר במידת מה אל מציאות הסיפור שהוא קורא. כאשר הוא חולם את החלום הבדיוני, הוא יכול לחוש אכפתיות כלפי דמויות שלא היו ולא נבראו וכלפי מאורעות שנבדו מן הדמיון, להתכווץ בפחד כאשר גיבור הסיפור ניצב בפני קושי ולנשום לרווחה כאשר התגבר עליו. החלום הבדיוני הוא גם זה שגורם לקורא לחוש רגע של בלבול וחוסר התמצאות כאשר הוא מרים את מבטו מהקריאה, כאילו התעורר משינה קלה. ג'ון גרדנר, סופר, פרופסור לספרות ומורה לכתיבה יוצרת, מרחיב על התופעה בספרו 'עולם הבדיון'. "החלום הבדיוני הוא האופן בו ספרות משיגה את מטרתה," הוא כותב. "אחת הטעויות העיקריות שסופר עלול לבצע היא לאפשר לדעתו של הקורא להיות מוסחת, ולו לרגע, מהחלום הבדיוני". גוסטב פלובר מרחיק לכת יותר, ורואה בחלום הבדיוני לא רק אמצעי, אלא את מטרתה של הספרות. כאשר הקורא חולם את החלום הבדיוני, כאשר הוא משגר את עצמו אל תוך מציאות הסיפור וחווה את הסיפור מתוכה, חווית הקריאה שלו מתעצמת, וכך גם התגובות הרגשיות שלו לסיפור. חווית המציאות הבדיונית החלופית הזאת היא אחת המטרות של הקורא בקריאה, והסיפור צריך להיות כתוב באופן שמשגר את הקורא אל תוכה. ישנם כלים שמסייעים לקורא לחלום חלום בדיוני חי, מוחשי ורציף. בין הבולטים שבהם הם המחשה של פרטי הסיפור והרקע לסיפור. |
המדריך לכתיבת פרוזה >