שלב 5 -- ההתרה

מרגע שהמאבק הוכרע, חל שינוי מהותי בפוקוס העניין של הקורא. הוא מאבד עניין בכל הקונפליקטים האחרים בעלילה, ועסוק בעיקר בהשלכות של תוצאות המאבק על הדמויות.

כל מה שקורה אחרי ההכרעה הוא מה שמארק טוויין כינה 'החתונות והלוויות'. החלק הזה בסיפור מראה לנו את תוצאותיה של העלילה ואת מה שקרה לדמויות שלא השתתפו בסצנת השיא. שלב ההתרה איננו הכרחי בסיפור קצר, אבל כמעט תמיד יופיע ברומן, גם אם אורכו פסקאות ספורות או עמודים ספורים. אורכו צריך להיגזר מעוצמת סצנת השיא.

שלב ההתרה מספק סגירה. הוא מספק לקורא מידע מה קרה עם הדמויות לאחר ההכרעה. לא את כל קורות חייהן, אבל מספיק כדי להסיק שהן 'יהיו בסדר' או לא, כדי להבין מה יהיו הפעולות הבאות שלהן, ואיזה תובנות הסיפור סיפק להן.

יש סופרים שאינם מספקים התרה בסיפור. שטוענים שהם 'השאירו את זה בכוונה פתוח'. לפעמים סיום פתוח כזה משפר את היצירה, אבל במקרים אחרים זו טעות שמכעיסה ומאכזבת את הקוראים. הקוראים לא תמיד מעוניינים להחליט בעצמם. הם מחכים להכרעה של הסופר.

שלב ההתרה מאפשר להמחיש גם את היקף ההשפעה של ההכרעה. איך ההכרעה השפיעה על הדמות הראשית ועל כל אחת מדמויות המשנה. בקולנוע נהוג לפעמים להביא את כל הדמויות האלה לאירוע אחד, כדי שאפשר יהיה להציג את כל ההשפעות האלה בתנועת מצלמה אחת, גם לצורך חיסכון בזמן וגם כדי לתת להשפעה אפקט מאוחד. גם בספרות כתובה ניתן להשתמש באמצעי כזה, או לעבור במהירות בין כל הדמויות.

שלב זה מאפשר גם להביא לכדי סיום עלילות משנה שאי אפשר היה לסיים לפני השיא. זהו גם השלב בו הקורא יכול להירגע, להרהר במה שקרה ולהבין את כל השלכותיו, והשלים את תהליך הפריסה מהספר המסתיים.

ב'חמדת', סת' נכנסת לכלא, ולוקחת את בתה התינוקת אתה. שני בניה הגדולים נותרים בעצמאותם אצל גיסתה. שלב ההתרה כאן הוא קצר, משום שהסיפור הזה לא סוגר את הספר. הספר ממשיך לספר עלילה נוספת שמתרחשת בזמן מאוחר יותר, וגם בה סת' היא הגיבורה.

אבל גם כאשר שלב ההתרה מסיים את הספר, הוא צריך להיות כתוב בצמצום, כי עיקר העניין ביצירה כבר עבר. עם זאת, נהוג לכתוב אותו בסגנון של סצנה, כאילו הוא מתרחש בזמן אמת, ולא כדיווח מתומצת של המאורעות. כך הוא מרגיש חלק מהסיפור, מקבל אמינות, ואינו משאיר את הקורא בתחושה שהסיפור הסתיים בפתאומיות.

ניתן להפוך שלב ההתרה לסוף דבר בפרק נפרד אם הוא נמצא בפער זמן משמעותי מסיום העלילה, ברצף זמן אחר, במקום אחר, או כתוב בסגנון אחר מהותית משאר הסיפור, או מנקודת מבט חד-פעמית של דמות שהסיפור לא הוצג מנקודת המבט שלה קודם לכן.

כך או כך, א.מ.פורסטר מפציר בנו לסיים את היצירה בהתרחבות ולא בסגירה. כמו סימפוניה שהצלילים בה השתחררו אל חופש משל עצמם, כך לשחרר את הדמויות שלנו לעולם לעלילה משלהם. הפסקה האחרונה, ובמיוחד השורה שסוגרת אותה, יכולה להוות אקורד סיום מהדהד אם היא ממחישה לקורא משהו מהותי ונותנת חיזוק לנושא, לעיקרון המנחה, לתובנה מהותית, או לאיזון החדש שהושג כתוצאה מאירועי הסיפור. לצורך כך ניתן להשתמש בתמונה, בסמל או בכל אמצעי אחר שעומד לרשותנו. כאלו הן סצנת המקרר בסיום 'ספר הדקדוק הפנימי' מאת דויד גרוסמן, או סיפור העם היהודי שיערה קורמן מוצאת בסיום 'חיי אהבה' מאת צרויה שלו. תמונות כאלה נחרטות בזיכרון הקורא למשך זמן רב, ובכל פעם שהקורא ייזכרו בה, יעלו בעיני רוחו פרטי הסיפור ומשמעותו. או כפי שניסח זאת גארפ, הדמות מתוך 'העולם על פי גארפ' מאת ג'ון אירווינג: "אפילוג הוא יותר מאשר מניין גופות. במסווה של לסכם את העבר, הוא בעצם דרך להזהיר אותנו לגבי העתיד."
Comments