פרק 19 - סיום שמבוסס על שיא עלילתי

"שחרזאדה מ'סיפורי אלף לילה ולילה' הצליחה להימנע מגורלה כי היא ידעה איך להשתמש בנשק שנקרא מתח. מספרת דגולה ככל שהייתה – מענגת בתיאורים, סובלנית בשיפוט, יצירתית בהמצאת תפניות עלילה, [...], מחייה את אפיוני הדמויות, מומחית בהיכרותה עם שלוש ערי בירה של המזרח – לא היה זה אף אחד מהכישרונות האלה שהציל אותה. [...] היא ניצלה רק בזכות זה [...] שבכל פעם שראתה את השמש עולה, היא עצרה באמצע משפט והותירה [את המלך] פעור-פה. כולנו דומים לבעלה של שחרזאדה, בכך שאנחנו רוצים לדעת מה הדבר הבא שיקרה. זהו רצון אוניברסאלי, וזוהי הסיבה שעמוד השדרה של היצירה הספרותית חייב להיות הסיפור." 

סופר ומסאי אנגלי, 1879-1970


אמנות הסיפור, כמו אמנויות המוסיקה והמחול, היא אמנות עתית. בניגוד לאמנויות פלסטיות כמו ציור ופיסול היא נחווית על פני פרק זמן ומשתנה תוך כדי כך.

אחד הכללים היסודיים של האמנויות העתיות הוא: שמור את העיקר לסוף. הכלל הזה נובע ישירות ממבנה נפש האדם: החוויות והרגשות שלנו הם יחסיים. אם נראה דג גדול, אנחנו נתרשם. אם נראה אחר כך דג גדול יותר, נתרשם שוב, ואפילו בעצמה רבה יותר. אבל אם נראה אחר כך דג קטן יותר, נתרשם פחות, או שלא נתרשם כלל. כך גם בכתיבה: כל מערכה מסתיימת בהכרעה מקומית חזקה יותר, ויש יתרון להביא בסוף המערכה האחרונה את ההכרעה הסופית, המשמעותית ביותר והמספקת ביותר בסיפור.

המבנה משבר-מאבק-הכרעה הוא המבנה הקלאסי של העלילה הדרמטית, וכבר דנו בו קודם. הוא משמש בצורה חלקית או מלאה הסיום של כל סצנה וכל מערכה. בסיום הספר נוסף אליו לפעמים מרכיב נוסף: השיא (climax).

השיא הוא פעולה שהגיבור בוחר לבצע כתוצאה ממשבר, והיא מסמלת שינוי מהותי במצבו שיאפשר לו להיכנס למאבק המכריע ממקום חדש ואחר. לפעמים השיא הוא החלטה מכריעה בין שתי דרכים, למשל בין דאגה לאינטרס האישי שלו לבין דבקות בעיקרון המוסרי. הגיבור צריך לבחור בין שני אלה בהתאם לאופי שלו, לרגשות העמוקים שלו, ולא רק על סמך רציונאליות טהורה. אם בחר בטוב, העיקרון המנחה יתגמל אותו ויניח לו להשיג את מטרתו, ואם בחר ברע – יעניש אותו ויביא לתבוסתו.

המרכיבים האלה מופיעים בצורה כזאת או אחרת בסופם של סיפורים רבים. המשבר, השיא, המאבק, ההכרעה וההתרה שנובעת ממנה מופיעים בדרך כלל ברצף, בין אם בסצנה אחת או בסצנות עוקבות. אם נפריד ביניהם, המתח יישבר ואנחנו עלולים לאכזב את הקורא. יש שיטענו שזוהי תבנית פשטנית, ברורה מאליה או דיכוטומית. הדעה הזאת נובעת אולי מהאופן בו ספרות פופולארית (וקולנוע פופולארי) משתמשים בה. אבל אותה תבנית, כשהיא כתובה בכישרון ומוצבת בתוך סיפור טוב, היא בסיס לסיום טוב. ניתן למצוא אותה ב'חטא ועונשו' מאת פיודור דוסטוייבסקי, ב'אדיפוס' מאת סופוקלס, ב'ספר הדקדוק הפנימי' מאת דויד גרוסמן, ובאינספור יצירות מופת ספרותיות אחרות. זה כמובן איננו האופן היחידי בו אפשר לסיים סיפור, אבל זה אופן אפקטיבי שנוסה בעבר בהצלחה ביצירות ספרות רבות. אחד הכלם היסודיים בכתיבה, שמוטל על כל כותב להכיר, גם כאשר הוא בוחר שלא להשתמש בו.

התבנית הקלאסית הזו לסיום שמבוסס על שיא עלילתי כוללת 5 שלבים עוקבים: