סיפור שמספק גם תשובות

"להעניק לקורא חוויה – זהו רק חלק מתפקידו של הסופר, לא כל תפקידו. סופר טוב גם מעריך את החוויה על-פי מערכת הערכים שלו, בין אם הערכה זו מפורשת מילולית ובין אם היא חלק מההקשר הכללי של הדמויות, הפעולות והמצבים שהוא מציב בפנינו כדי לייצג את עולמו." 

היסטוריון ומבקר ספרות, 1915-2001

"ראוי לצפות," כתב אנטון צ'כוב, "שאמן ינקוט בגישה אינטליגנטית לגבי עבודתו. אבל אסור לבלבל בין לפתור בעיה לבין לתאר בעיה במדויק. רק תיאור הבעיה הוא חובתו של האמן." כמו צ'כוב, סופרים רבים בוחרים להתחיל את הכתיבה כשיש בידם נושא בלבד, כלומר שאלה שהם אינם יודעים לענות עליה, ואולי אינם מתיימרים לפתור כלל במסגרת הסיפור. הם פועלים כך מתוך תפיסה שאומרת: אני כותב כדי לחקור שאלה, לא כדי לספר לעולם מהי התשובה שמצאתי לשאלה הזאת.

אחרים יוצאים נגד התפיסה הזאת. הם טוענים שסיפור לא רק חוקר שאלה, אלא גם מציע לה תשובה על פי תפישת העולם של המספר. יותר מכך, הם טוענים שמאחר שלכל כותב יש תפישת עולם ומערכת אמונות, הן בהכרח ישליכו על האופן בו הכותב חוקר את השאלה, ויציגו את עצמן במסגרת הכתיבה (לפחות כתשובות אפשריות), בין אם הכותב רוצה בכך או לא.

הסופרת אין ראנד (The Art of Fiction) טענה שבמודע או שלא במודע, סיפור מביע את תפיסת העולם היסודית של הכותב: האם בעיניו המציאות נדיבה או אכזרית? האם האדם נדון לאושר או לסבל? האם הוא אדון למעשיו או עבד לגורלו? האם ניתן לדעת ולהבין את העולם, או שמדובר במציאות שרירותית וגחמתית? כל אלה הן תפיסות עולם יסודיות שלא ניתן להתחמק מהן בתהליך הכתיבה, והן מטביעות את חותמן על הסיפור בין אם הסופר רוצה בכך או לא.

נוכל לקבל חיזוק מסוים לטענה זו אם נדמיין כיצד סיפור אחד ייכתב על ידי כל אחד משני סופרים. ההבדל בין שתי הגרסאות לא יהיה רק סגנוני. כל אחד מהמספרים יאפיין את הדמויות באופן אחר, יבנה את העלילה באופן אחר וייצור סיפור שמוביל את הקורא דרך חוויות אחרות לקראת חוויית מציאות אחרת, ולעתים גם לקראת סיום שונה. כל זה נובע לא רק מדמיונם השונה של המספרים, אלא גם מתפיסות העולם השונות שלהם.

הרעיון הזה, שספרות מביעה את תפיסת העולם של הסופר, מרתיע רבים מאיתנו. אולי מפני שמיד עולות בעיני רוחנו יצירות אמנות שמגויסות בשירותו של רעיון, דידקטיות ומטיפות במידה שמעוררת בנו דחייה. יצירות כאלו מעלות תהייה, האם ניתן עדיין להגדירן כאמנות.

אבל האומנם אסור לאמנות טובה להביע דעה או לנקוט בעמדה? האם 'אדיפוס' מאת סופוקלס איננו יצירת אמנות משום שהוא מביע תפיסת עולם שאל לו לאדם להתגרות בגורלו? האם 'מקבת' מאת וויליאם שייקספיר איננו יצירת אמנות משום שהוא מביע דעה ששאפתנות חסרת גבולות מובילה להרס עצמי? האם 'חמדת' מאת טוני מוריסון איננו יצירת אמנות משום שהוא מביע דעה לגבי ההשפעה ההרסנית של העבדות על האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארה"ב עד מלחמת האזרחים? האם 'אישה בורחת מבשורה' מאת דויד גרוסמן איננו יצירת אמנות משום שהוא מביע דעה לגבי מקורות ההידרדרות המוסרית של החברה הישראלית?

למעשה, יצירות ספרות מוערכות רבות נוקטות בעמדה רעיונית. זאת משלוש סיבות:

האחת, משום שסופרים רבים מחזיקים בדעה שסיפור צריך ומוכרח לא רק להציג שאלה אלא גם לענות תשובה. "גם ביצירה הספרותית הצנועה ביותר," כתב רוברט לואיס סטיבנסון, "יש בכוחנו להביא לנזק עצום או לתועלת עצומה... סך הידע או הבורות העכשוויים לגבי טוב ורע הם במידה רבה תוצר מלאכתם של אלה שכותבים."

הסיבה השנייה: משום שכפי שפורט לעיל, אדם אינו יכול לכתוב בלי להחדיר לסיפור את ההכרעות האישיות שלו. גם צ'כוב, שמצוטט למעלה כגורס שעל האמן להציג בסיפור רק שאלה ולא תשובה, מגשים בכתיבה את מערכת האמונות האישית שלו – למשל, שיש בעולם אנשים טובים ורעים, נדיבים וקמצנים, רחמניים ואכזריים. או למשל, שמעניין יותר להבין את נבכי נפשם של אנשים שונים מאשר לשפוט אותם לפי אמות מידה מוסריות כאלה או אחרות. וגם צ'כוב בוחר עבור דמות בסיפוריו בסיום שתואם את אמונתו לגבי ההשלכות של אופייה ומעשיה.

והסיבה השלישית: משום שלא ניתן לתאר באופן מפורט ואמיתי דמות במסגרת הסיפור, בלי שלדמות הזאת תהיה מערכת אמונות משלה לגבי מציאות הסיפור, ובין אם נרצה בכך ובין אם לא, מערכת האמונות הזאת מציגה את עצמה בפני הקורא לפחות כתשובה אחת אפשרית לשאלת הסיפור. "נראה לי," כתב אנטון צ'כוב , "שהסופר לא צריך לנסות לפתור שאלות כמו זו של אלוהים, פסימיזם וכד'. תפקידו הוא רק לתאר את אלה שדיברו או חשבו על אלוהים או על פסימיזם, איך ותחת אילו נסיבות. אסור לאמן להיות שופט של הדמויות שלו ושל הכרעותיהן. עליו להיות רק צופה בלתי משוחד."



אם אנחנו מקבלים את התפיסה שאין לסופר ברירה אלא לכתוב את הסיפור על בסיס מערכת האמונות שלו ושל הדמויות אותן בחר לכלול בסיפור, עלינו לקבל גם את העובדה שמצב הפתיחה של הסיפור, כלומר השאלה היסודית שלו, הנושא שלו, מכתיבים את האופן בו הוא יסתיים עבור אותו סופר.

לדוגמה, סיפור על מלך תאב-כוח שמנסה לנכס לעצמו את השלטון בכל מחיר ('מקבת'). סיפור כזה יהיה מוכרח להסתיים באופנים שונים תחת מערכות אמונות שונות: אם הסופר מאמין שהכוח לבדו מנצח ושהמוסר איננו משתלם – הוא ירגיש מחויב לסיים בניצחונו של אותו מלך. אם הסופר מאמין ששאפתנות יתר סופה להוביל למפלה – הוא ירגיש מחויב לסיים בכישלון המלך. ואם הסופר מאמין ששאפנות יתר עשויה להוביל להצלחה חיצונית אך גורמת ריקבון מוסרי פנימי – הוא ירגיש מחויב לסיים במחיר אישי כבד לאותו מלך, בין אם הצליח או נכשל בהשגת השלטון.

בכל אחד מהמקרים לעיל, הסופר מרגיש מחויב לסיים את הסיפור באופן שמגשים את מערכת האמונות שלו לגבי העולם והאדם. סופר שנאמן לאמת הפנימית שלו ימצא שקשה לו מאוד לסיים סיפור באופן אחר. מדוע אנחנו מרגישים צורך פנימי לעשות כך? מדוע איננו יכולים לסיים סיפור באופן שסותר את אמונותינו? האם אנחנו מנסים לשכנע אחרים לקבל את מערכת האמונות שלנו?

בדרך כלל התשובה היא לא. רק כותבים מעטים רואים בכתיבה קרדום להפצת דעותיהם, ועוד מעטים מהם הקוראים שמוכנים לאמץ ערכים חדשים תוך כדי קריאה. קוראים רבים יותר מבקשים לתקף בקריאה (וכמוהם גם סופרים בכתיבה) את הערכים ואת תפיסת העולם שהם ממילא מחזיקים בהם: רומנים דתיים נקראים בעיקר על ידי אנשים דתיים. אנשים שמאמינים באהבה רומנטית נוטים לקרוא סיפורים רומנטיים יותר מאנשים שאינם מאמינים בכך. רבים מבין אנשי המדעים המדויקים אוהבים לקרוא ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, נמשכים לתפיסה העתידנית-רציונאלית מחד והדמיונית-הרואית מאידך שז'אנרים אלה מייצגים.

אבל קוראים לא מחפשים לתקף את ערכיהם באופן פשטני או דידקטי, אלא באופן שיאתגר את הערכים שלהם, שישקף מאבק על הערכים האלה ואז את ניצחון אותם הערכים, ואולי תוך כדי כך גם ישפוך אור חדש על ערכים אלה, או יציג אותם מזווית רעננה. הדרך הטובה ביותר לאתגר ערכים הוא באמצעות עימות בין ערכים סותרים: אהבה רומנטית כנגד חופש האישה, רציונאליות כנגד אמונה דתית, וכד'. אם העימות הוא חריף דיו, וניצחון הערכים הרואי דיו ועם זאת חדשני ומעמיק, הקורא עשוי לחוש שלסיפור יש משמעות ולחוות קתרזיס בסיום הקריאה – תחושה שהעולם פועל כפי שהוא צריך לפעול, שהסדר המוכר שב על כנו, שניתן שוב לבטוח במציאות כפי שהקורא מבין אותה.

כדי לגרום לקורא לחוות תבנית בסיפור, כדי לגרום לו לחוש שלסיפור יש משמעות ולהביא אותו לכדי התגלות או קתרזיס, כדי למקד את כל מרכיבי הסיפור לכיוון התפתחות אחד – סופר זקוק לעיקרון מנחה.
Comments