פרק 11 - איך להטמיע בסיפור חוקיות?

"מספר הסיפורים להוט [...] להציג
סידור מובן מתוך התוהו ובוהו של החיים, 
בדיוק כפי שנגר חפץ להגיע
לסידור יפה ושימושי מהעץ שהוא מעבד." 

תסריטאי אמריקני זוכה פרס אוסקר, 1895-1960

עלילה של סיפור מורכבת ממאורעות שקורים לדמויות ומהמעשים, הרגשות והמחשבות שלהן. העלילה עוסקת לא רק במאורעות האלה, אלא גם באופן בו הם נובעים (או לא נובעים) זה מזה.

בחיים האמיתיים, לפעמים יש קשר סיבה-תוצאה בין מאורעות עוקבים. במקרים אחרים אין ביניהם קשר, והם עוקבים רק במקרה. כבני אדם, אנחנו מנסים לעמוד על החוקיות הזאת כדי להבין את הסיבה למאורעות חיינו (או היעדר הסיבה), וכדי לבחור איך לפעול כדי להשפיע עליהם (או להשלים עם כך שאין לנו השפעה). לפעמים אנחנו מצליחים להבין את החוקיות, ולפעמים לא. אבל כך או כך, תחושת החוקיות מאפשרת לנו להרגיש שלמעשינו יש תוצאות, ומתוך כך – שלחיינו יש משמעות. היא גם מאפשרת לנו להאמין שיש ביכולתנו להשפיע על גורלנו.

בעלילה סיפורית יכולה לפעול חוקיות אחרת מזו שפועלת בחיים – חוקיות שהסופר קובע על פי תפיסת העולם שלו. הסופר יכול לבחור בסיבתיות (מאורע שנובע ממאורעות שקדמו לו), מקריות (שני מאורעות שאין ביניהן קשר), אירוניה (מאורע צפוי להניב תוצאה מסוימת אך מניב תוצאה אחרת), או כל תמהיל של שלושתן. א. מ. פורסטר טען שההבדל בין עלילה לבין אוסף מאורעות הוא שבעלילה, תחושת הסיבתיות מאפילה על תחושת הרציפות בזמן. כלומר, שעלילה איננה סתם רצף של מאורעות עוקבים בזמן, אלא שלפחות חלק מהמאורעות נובעים זה מתוך זה בקשרי סיבה-תוצאה. החוקיות הסיבתית הזו מאפשרת ליצירה הספרותית לעסוק בנושא מוגדר, ולשקף תובנות לגבי הנושא הזה. וכדי להבין את המנגנונים שיוצרים זאת, עלינו לעמוד על משמעותם של שני מושגי יסוד: נושא ועיקרון מנחה.