ח.1 מאפיינים חיצוניים


למאפיינים החיצוניים של דמות יש שני תפקידים בסיפור: האחד, להפוך את הדמות לציורית יותר, כך שמילים יהפכו לתמונה נפשית במסגרת החלום הבדיוני של הקורא. האחר, לשקף את אופי הדמות. הקורא יצפה שגיבור קפדן גם יתלבש בקפדנות, ולהפך, שגיבור המתלבש בקפדנות יתגלה כקפדן גם בהיבטים נוספים.

בספרות המאה ה- 19 היה נהוג לתאר כל דמות בצורה מפורטת עם הופעתה הראשונה בעלילה. אופן תיאור כזה נחשב כיום בעיני רבים למלאכותי, פשטני ומחבל ברצף העלילתי של הסיפור, הן מבחינת רמת הפירוט שלו, והן מבחינת האופן בו הוא משולב במארג הסיפור.

כיום נהוג לחסוך בפרטים הנוגעים לתיאור החיצוני של הדמויות. התיאור של פיגי ב'בעל זבוב' מאת וויליאם גולדינג הוא של ילד שמן, בעל משקפיים שסובל מאסטמה. כל הפרטים האלה חשובים לעלילה, ומשפיעים מאוד על המשך הסיפור. צבע השיער שלו וגובהו אינם חשובים, ובהתאם אינם מתוארים.

די להתמקד במאפיינים מהותיים שצובעים באור הנכון את הדמות כולה, באותו אופן בו קריקטוריסט מתמקד בהיבטים מאפיינים של דמות ומדגיש אותם. שלושה מאפיינים בסיסיים ביותר שכמעט כל דמות זקוקה להם הם: מין, גיל ועיסוק. די שנתאר דמות כפנסיונר קשיש, כעורכת דין בגיל העמידה, כסטודנט צעיר, ומיד דמותם מצטיירת לעינינו.

גם אם אנחנו מתמקדים בקומץ מאפיינים לכל דמות, באפשרותנו לחזור עליהם במהלך הסיפור. כך הם יוכלו לסייע לקורא לזהות את הדמות, או ליצור קישור סמלי בין מראה לאופי. כך, ב'לבד בברלין' האנס פאלאדה מתאר שוב ושוב את הגיבור שלו, אוטו קוונגל, כבעל "פנים חדות כפני ציפור", ומשתמש בתיאור הזה כדי להמחיש את אופיו של קוונגל.

בנוסף, נהוג כיום לשלב את התיאורים החיצוניים במקומות שונים בסיפור, כבדרך אגב ורק כאשר התיאור תורם להבנת העלילה. לדוגמה, כאשר איאן מקיואן מעוניין לתאר את דמותו של רובי טרנר ברומן 'כפרה', הוא איננו מתאר אותו ישירות אלא מביא את הדברים מפיה של אחת הדמויות, ססיליה, שנמשכת אל רובי אבל אמביוולנטית לגביו בגלל מעמדו החברתי. "יש לו עיניים נחמדות, חשבה, התרכובת של כתום וירוק שאינם מתערבבים זה בזה […] ונחמד שהוא גבוה כל כך. צירוף מעניין בגבר, שכל וגודל."

הדרך הטובה ביותר להציג מאפיינים היא בדיוק כזו: תוך כדי פעולה. באופן הזה, התיאור מועבר בלי לעצור את התקדמות המאורעות ה'סיפורית' ובלי לתת דגש מיותר לתיאור.

עם זאת, בפעם הראשונה שדמות עולה לבמה, כדאי לציין לפחות מאפיין חיצוני אחד שלה. זה מדמה את האופן בו אנחנו מתרשמים מאנשים בחיים, ומונע אכזבה של הקורא שמצייר לעצמו תמונה של דמות רק כדי ללמוד בהמשך שהיא נראית אחרת.

שימוש בסטריאוטיפים

בצורתו הקיצונית, הקשר בין מאפיין חיצוני לבין אופי ומעמד חברתי הוא קישור סטריאוטיפי. בחור שמתואר כלובש בגדי עור שחורים, שמתגאה בקעקוע על הזרוע ובפירסינג באף, בוודאי ייתפס בעיני הקורא אחרת מבחור שחגורת המכנסיים שלו מגיעה עד גובה הקורקבן ושלובש טי-שירט עם הדפס של חייזרים. כסופרים, באפשרותנו לעשות שימוש בסטריאוטיפים האלה ובאופק הציפייה שהם יוצרים. באפשרותנו להצמיד לדמות מאפיינים חיצוניים שתואמים את הסטריאוטיפ, או שסותרים אותו. האם הקאובוי שלנו חסון ונחוש, או אולי גמלוני, הססן ומרכיב משקפיים? האם הילדה שמנצחת את גיבור הסיפור בתחרות ריצה היא בעלת פני מלאך ועיניים מרושעות, או אולי קצרת שיער ולובשת מכנסיים שקרועות בברך?

כאשר אנחנו מצמידים לדמות מאפיינים חיצוניים שתואמים את הסטריאוטיפ, הקורא מבין את הדמות מיד וללא מאמץ, אבל עלול להשתעמם אם הסטריאוטיפ שחוק ופשטני. כאשר אנחנו מצמידים לדמות מאפיינים חיצוניים שנוגדים את הסטריאוטיפ, אנחנו יוצרים דמות מעניינת יותר, כמו-ריאליסטית, שיש בה סתירה מובנית, אבל עלינו להסביר אותה יותר כדי שהקורא יקבל את הסטייה מהסטריאוטיפ. למרות שהקוראים עייפים מסטריאוטיפים, הם מצפים לראותם מיד כשמוצג הסממן הראשון. הם יקבלו סטייה מהטיפוס רק אם היא מוטמעת באופייה של הדמות ומוסברת כהלכה.


סגנון דיבור

מאפיינים חיצוניים יכולים לכלול גם מאפייני שפה, כמו סגנון דיבור ייחודי, ביטויים שגורים, סלנג אופייני, ז'רגון מקצועי או מבטא. אופן דיבור הוא אמצעי עוצמתי להמחשת אופי. אם דמות אחת תגיד לאחרת: 'חיכיתי לך המון זמן', זה משפט חסר נוכחות ולכן לא יאפיין לא אותה ולא את המאחרת. אם היא תגיד 'שעות אני מחכה לך' זה קצת יותר טוב, כי זאת הגזמה ולכן מושכת תשומת לב, אבל זו גם קלישאה ולכן הנוכחות שלה חלשה. משפט מקורי יותר, כמו 'אחותי, הציפורניים המלאכותיות שלי יכלו לצמוח בעוד סנטימטר בזמן שאני מחכה לך פה?' הוא משפט שנחקק בזיכרון ומאפיין את הדוברת. ואפשר ללמוד מתוכו כלל חשוב באפיון דמויות באמצעות דיבור: הוא מאפיין בו זמנית גם את הדובר וגם את נושא השיחה.

גם פעולות חוזרות נקודתיות יכולות לשמש כמאפיין חיצוני. לדוגמה, מישוש הזקן, עיניים מתרוצצות, משחק בלתי פוסק במחרוזת תפילה, סנטר רועד, או עישון אובססיבי. פעולות כאלה מעידות יותר על מצבה הרגשי הנוכחי של דמות מאשר על אופייה. ניתן גם להשתמש בהן כתגית שמסייעת לזהות דמות בלי צורך לנקוב בשמה, בדיוק כמו בכל סממן חיצוני אחר.

בדומה, ב'דיוויד קופרפילד' מאת צ'ארלס דיקנס, מר מיקאוובר חוזר במהלך הסיפור שוב ושוב על המשפט: 'משהו מוכרח לקרות'. המשפט הזה לא אומר שום דבר לקורא (או לדיוויד) בפעם הראשונה בה הוא נאמר, אבל במהלך הסיפור הוא הופך להיות משפט אהוב ומוכר, שמאפיין את דמותו של מיקאוובר, יוצר הומור, ובו בזמן גם מקבל משמעות הולכת וגוברת – הניגוד בין האופטימיות הנצחית של מר מיקאוובר לבין המציאות העגומה והאפלה שמנצחת שוב ושוב.



בפרק זה אנו עוסקים באפיון דמות על כל מרכיביו:
- מאפיינים חיצוניים
Comments