איך נגרום לקורא לגבש עמדה לגבי הדמויות?

"המבחן של כל יצירת בדיון טובה הוא שצריך להיות אכפת לך
מה קורה לדמויות: שהטובות יצליחו, ושהרעות ייכשלו.
הבעיה עם מרבית הספרים היא, שאתה רק רוצה
שכולן ינחתו יחד בגיהינום, ובהקדם האפשרי."
 

מארק טוויין
סופר אמריקני, 1835-1910 


כדי שבקורא יתעוררו מתח, עניין ורגש כלפי מה שקורה לדמות, צריכה להיות לו עמדה לגבי הדמות שבמרכז העלילה (גם אם מדובר בעלילת משנה). הוא צריך להזדהות עם שאיפות הגיבור ולהתנגד למטרות היריב. כדי להשיג אכפתיות כזאת, עלינו לאפיין ולהציג את הגיבור ואת היריב בהתאם.

בקולנוע, למראה החיצוני של הדמויות יש השפעה מכרעת על מידת ההזדהות של הצופה. כאשר ניצבים מול הצופה שחקן או שחקנית יפי תואר, הוא עשוי לרצות בטובתם עוד לפני שלמד משהו על אופיים. בספרות, המנגנון הזה לא עובד באותה העוצמה. יופי הוא תכונה וויזואלית, לא תיאורית.

בספרות, הקורא נוטה להזדהות בראש ובראשונה עם דמויות שהוא חולק איתן נקודת מבט. לכן הקורא מזדהה כמעט באופן אוטומטי עם גיבור שהסיפור מסופר דרך נקודת המבט שלו. עם זאת, לא כל סיפור מתאים שיסופר מנקודת המבט של הגיבור, ובוודאי לא כל עלילת משנה מתאים שתסופר מנקודת המבט של הדמות המרכזית בה. בנוסף, אמצעי זה איננו מספיק כדי ליצור אכפתיות עמוקה.

כדי לגרום לקורא לגבש אכפתיות עמוקה כלפי דמות, עלינו להמחיש את הדמות בסיטואציה ולגרום לה לפעול. הרגש שהסיפור מעורר בקורא נובע בראש ובראשונה ממה שקורה לדמויות, ולא מהאופי שלהן, כלומר, מהמפגש בין עלילה לדמויות, ולא באופן ישיר מתוך אפיון הדמויות. אנחנו יכולים להוסיף ולתאר את אופייה של דמות, אבל הקורא צפוי להתחיל לגלות עניין עמוק רק כאשר לדמות הזאת יקרה משהו: היא תימצא תחת איום כלשהו או תתחיל לפעול לקראת הגשמת אחת משאיפותיה.

תכונה חיובית בולטת

דרך אחת לסייע לקורא לפתח אכפתיות כלפי דמות היא להעניק לה תכונה חיובית בולטת שתעודד את הקורא לחבב אותה, להזדהות איתה ולחפוץ בהצלחתה.

הקביעה אילו תכונות הן חיוביות ואילו שליליות היא כמובן קביעה סובייקטיבית, אבל ישנן תכונות שנתפסות כחיוביות באופן כמעט אוניברסאלי: חברות, דבקות בערכים, היכולת לסלוח, אכפתיות לזולת, רגישות – אלו רק דוגמאות ספורות מתוך אינספור אפשרויות.

לדוגמה, הרומן 'הדרך' מאת קורמאק מקארתי מתמקד בשתי דמויות ראשיות: אב ובן. כבר בתחילת הספר מתברר לקורא מתוך מעשיו של האב שהוא עושה כל שביכולתו כדי להגן על בנו ולדאוג לו במציאות האכזרית שסביבם, והמסירות הזאת גורמת לקורא לחבב אותו.

כדי ליצור את המנגנון הזה בסיפור, אין צורך להפוך את הדמות שלנו לצדיקה שעושה רק טוב. הדמות לא צריכה להיות כולה חיובית, ואפילו לא ברובה חיובית. די לבחור תכונה חיובית אחת ולהדגיש אותה. את התכונה הזאת כדאי להציג לקורא כבר בתחילת הסיפור.

התסריטאי בלייק סניידר קרא לכלי הזה: סצנת 'הצל את החתול'. מדובר בסצנה קצרה בה הגיבור מבצע באופן אינסטינקטיבי מעשה של חסד ומעורר בכך את אהדת הקורא. המונח 'הצל את החתול' הוא אזכור לסצנה בסרט 'הנוסע השמיני', בו הגיבורה ריפלי חוזרת לספינת חלל שעומדת להשמיד את עצמה ושמאוכלסת בחייזר רצחני, אך ורק כדי להציל את החתול שלה.

אילו מעשים יכולים להאיר את הגיבור באור חיובי? אם הגיבור מנסה להושיע מישהו, הוא יצטייר לקורא כאמיץ ואחראי (אפילו אם נכשל במשימה). אם הוא פועל לקראת מטרה שחשובה לו אבל משיקולים ערכיים הוא לא משתמש בכל האמצעים, הוא יצטייר כהגון וערכי. אם הוא מבצע הקרבה עצמית למען דמות אחרת, הוא יצטייר כאכפתי וחף מאגואיזם. אם הוא לוקח סיכון כדי להשיג מטרה שחשובה לו, הוא יצטייר כאמיץ ונחוש. אם הוא משתמש באמצעים לא שגרתיים כדי להשיגה, הוא יצטייר כמתוחכם ורב-תושייה. אם הוא פועל בהומור – כחכם, בטוח בעצמו ומצחיק. אין קץ לאפשרויות.

מבחינות מסוימות, קל יותר לכתוב דמות של גיבור חביב וחיובי שהקורא יאהב. אבל זה לא תמיד מתאים לסיפור. האם רסקולניקוב גיבור 'החטא ועונשו' הוא חביב? האם הומברט הומברט גיבור 'לוליטה'? בנוסף, המנגנונים המתוארים לעיל הם לעתים פשטניים מדי ליצירת ספרות מורכבת. לכן, עלינו לעמוד גם על מנגנונים שגורמים לקורא לאהוד דמות שאיננה בהכרח חביבה.

חולשה אנושית

דרך נוספת לגרום לקורא להזדהות עם דמות, גם אם מדובר בדמות שאיננה חיובית, היא להעניק לדמות חולשות אנושיות. חולשה כזאת מדגישה שהדמות איננה מושלמת, שהיא פגיעה ושיש בה פן אנושי בדיוק כמו בכל אחד מהקוראים. כך, היא גורמת לקורא לזהות אותה כאנושית ולהרגיש דומה לה וקרוב אליה. הקרבה הזו יוצרת אכפתיות אצל הקורא. לקורא קשה לאהוב דמות שכולה טובה דווקא בגלל מושלמותה. לכן, ככל שהקורא נחשף יותר לעולמה הפנימי של דמות, כך הוא מוצא בה יותר תכונות אנושיות שמזכירות לו את עצמו ומפתח אכפתיות כלפיה.

הרומן 'חיי אהבה' מאת צרויה שלו מתמקד בגיבורה כזו, שקשה לחבב. כבר בתחילת הרומן היא משקרת לאביה, מתאכזרת לבעלה, גורמת לחתול של חברתה הטובה ביותר להידרס ומשקרת על כך לחברתה. אבל הסיפור מסופר מנקודת מבט פנימית בנפשה של הגיבורה, ולקורא נחשפים גם חיבוטי הנפש הפנימיים שלה: ייסורי המצפון על מה שעשתה לחברתה, הדאגה להוריה והכאב על מערכת היחסים המידרדרת עם בעלה. כתוצאה מכך, הקורא מצליח להזדהות איתה למרות מעשיה.

אפשרות נוספת היא להציג בדמות חוסר שלמות שאפשר גם לאהוב. האן סולו מ'מלחמת הכוכבים' מציג שחצנות הומוריסטית, פראות, סקפטיות ופרגמטיות שהופכות אותו לחביב בעיני הצופים. הרקול פוארו חוטא בדקדקנות והתייפייפות משעשעות, שרלוק הולמס בהתנשאות, גסות רוח והתמכרות לקוקאין שהצופה מקבל כמחיר החוכמה שלו. כל אלה אינן תכונות חיוביות בפני עצמן, אבל יחד עם התכונות החיוביות הרבות של אותם גיבורים, הן גורמות לנו לחבב אותם יותר.

נקודת ייחוס לעומת דמויות אחרות בסיפור

כאמור קודם, מה שהופך את היריב ליריב הן מטרותיו, שמנוגדות למטרות הגיבור. מרגע שלקורא אכפת מה עולה בגורל הגיבור, נגזר מכך באופן אוטומטי שאכפת לו גם מה עולה בגורל היריב, שכן מטרותיהם מנוגדות: הצלחה של אחד מחייבת כשלון של האחר, ולהפך.

בדומה, יחסו של הקורא לכל שאר הדמויות בסיפור נקבעת גם לפי נקודת הייחוס לגיבור. כאשר הקורא פוגש דמות, מיד הוא מעלה כנגדה שאלה בלתי מפורשת: הֲלָנוּ את, אִם לצרֵינו? ומנסה להבין מה עמדתה ביחס לדמויות האחרות בסיפור, שכבר חולקו ל'מחנות'. לכן, ניתן ליצור יחס רגשי של הקורא לדמות אם נבהיר מהן מטרותיה ביחס לדמויות אחרות בסיפור, ובמיוחד ביחס לגיבור. אם דמות מסייעת לגיבור להשיג את מטרתו, הקורא יחפוץ בהצלחתה, ולהפך.

כך דמותו של מודי ב'ארבעה בתים וגעגוע', שמתחבבת על הקורא כמעט מיד, לא רק בגלל הסגנון המשוחרר והמקורי בו הוא כותב את הגלויות מדרום אמריקה, אלא גם משום שברור מההתחלה שהוא החבר הקרוב ביותר ואיש סודו של עמיר, אחד מגיבורי הרומן. לעומתו, מנחם, גיסה של סימה זכיאן, מסומן מרגע שהוא מופיע בסיפור כיריב שלה, שמנסה להחזיר בתשובה את בעלה משה נגד רצונה. כתוצאה מכך, הקורא תופס אותו מתחילת הסיפור כדמות שלילית, למרות שמנקודת מבט אחרת ניתן היה לשפוט את מעשיו גם לחיוב.

דרך נוספת להציג דמות באור חיובי הוא דרך עיניהן של דמויות אחרות. אם דמויות אחרות מעריכות את הדמות, זה יגרום גם לקורא להעריך אותה. למשל, אם מנהלת השירות החשאי מתעקשת שרק ג'יימס בונד כשיר לבצע משימה מסוימת, הקורא מיד משתכנע שהוא הסוכן הטוב ביותר בשירות החשאי.

בהקשר דומה, אפשר להשתמש בדמויות אחרות גם כדי להדגיש ניגוד. למשל, דמות שמצליחה במקום שאחרים נכשלו, שאינה לועגת לדמות שאחרים לועגים לה, שמתנדבת למשימה שאיש אינו מתנדב לה, וכד'. כל אלה מאירים אותה באור השוואתי שמעצים את הפער בינה לבין הדמויות האחרות.

מצב מעורר אמפתיה

דמות תיתפס בעיני הקורא כאנושית יותר אם היא נמצאת במצב מעורר אמפתיה או רחמים, למשל אם היא חשה פחד או חוסר אונים, או אם דמות אחרת פוגעת בה. יש בכולנו נטייה טבעית להזדהות עם הקורבן, וניתן לנצל את הנטייה הזאת לצורכי הכתיבה. ניתן להעצים עוד את האמפתיה של הקורא אם הדמות מתמודדת באומץ עם מצבה.

עם זאת, נוכל להשתמש באמצעי זה רק לגבי דמויות שאנחנו רוצים לאפיין כחלשות. אפיון כזה מתאים יותר לדמות משנה נשית וענוגה, מאשר לגיבור גברי וקשוח.

דמות שפועלת

דמות תיתפס בעיני הקורא כאנושית ותעורר הזדהות אם יש לה שאיפות, חלומות, ומטרות. הקורא נוטה להזדהות עם דמויות שרוצות ויוזמות יותר מאשר עם דמויות מגיבות ופאסיביות. וכשדמות איננה פועלת, הקורא לא יכול להבין מה היא רוצה. זה נכון במהלך כל העלילה: ככל שמטרתה של הדמות חשובה יותר בעיניה והדמות השקיעה את עצמה יותר בהשגתה – כך הקורא יזדהה איתה יותר.

איך נגרום לקורא להיות נגד דמות?

אם נשתמש נכון באמצעי ההזדהות לעיל, הקורא יהיה בשל לפתח הזדהות עמוקה עם הדמות. זה יכול לסייע לקורא להזדהות אפילו עם מטרות של הדמות שאינן לגיטימיות בעיניו, כמו שוד או בגידה.

אבל דמויות יכולות לפעול גם באופן ששובר את הזדהות הקורא איתן. דמות שהזדהות הקורא איתה נבנתה על בסיס תכונה חיובית חייבת לפעול מתוך מערכת ערכים שהיא תופסת כהוגנת. אם היא תפעל בצורה שפוגעת באחרים או שאינה מוסרית, למשל תרמה חבר או תלעג למפסיד, אם היא תתחייב למשהו ולא תעמוד במילתה – פעולות כאלה עלולות לשבור אל ההזדהות של הקורא עם הדמות.

במקרים רבים, אנחנו מעוניינים שהקורא יפתח יחס שלילי לדמות, למשל, כדי למצב אותה כמתנגדת לגיבור. למעשה, קל הרבה יותר לגרום לקורא להיות נגד דמות מאשר בעדה. כל שעלינו לעשות הוא לגרום לדמות להתנהג באופן ששנוא עלינו במציאות, והקורא יזהה את אופייה הבעייתי ויהיה נגדה.

למשל, דמות יכולה להתנהג באופן מתנשא או אינטלקטואלי מדי. היא יכולה להתנהג בצורה מטורפת ובלתי צפויה. היא יכולה לדאוג רק לצורכי עצמה תוך רמיסת אחרים. היא יכולה להיות צבועה. היא יכולה למנות את עצמה ולשאוף לעמדה של כוח שאף אחד לא ביקש ממנה להיות בה.

מסקרן במיוחד הוא מצב בו דמות שוברת התחייבות שנתנה. ערך ה'מילה' איננו מקודש בתרבות של ימינו, ורבים הקוראים שאינם מיישמים אותו במלואו בחייהם הפרטיים. אבל משום מה, בספרות זוהי אחת העברות החמורות שדמות יכולה לבצע.

הקורא יכול להירתע מדמות גם בגלל האופן בו היא מתייחסת למה שקורה לה ולאנשים אחרים. זוהי מראה שמשקפת את נפשה של דמות. זו יכולה להיות דמות שאינה יכולה לצחוק על עצמה, שכשקורה משהו רע מאשימה את כולם חוץ מאשר את עצמה, שכשקורה משהו טוב לוקחת לעצמה את כל הקרדיט ומשתחצנת, שאיננה רגיש לצורכיהם ולרגשותיהם של אחרים, ששופטת אחרים בלי לשמוע את גרסתם, שמתחנפת לעשירים ולבעלי שררה ומתעלמת מעניים וחלשים, וכד'.

דרך נוספת לגרום לקורא להיות נגד דמות הוא דרך יחסן של דמויות אחרות. אם דמויות אחרות אינן מעריכות את הדמות, זה יגרום גם לקורא לא להעריך אותה. למשל, אם הן פוחדות מפניה, נזהרות מפניה, או משנות ממנהגן הרגיל כאשר היא מופיעה.

ברמה קונקרטית יותר, הקורא יפתח יחס שלילי לדמות שמבצעת מעשים פסולים. לצורך כך, אין צורך להשתמש בפשעים כמו רצח או גניבה. הפשע האמיתי בעיני הקורא הוא כשדמות אחת גורמת סבל נפשי לאחרת. מעשה כזה יעורר את שנאת הקורא. ואם הדמות נהנית לגרום סבל – הקורא יתעב אותה אפילו יותר. האחות ראצ'ד ב'קן הקוקייה' היא דמות כזאת, ששומרת על חזות עליזה, קפדנית ועניינית תוך כדי שהיא מדרדרת את החולים שתחת טיפולה עד שהם מאבדים צלם אנוש.


עד כאן על ההיבטים האלה של בניית דמויות. כל ההיבטים האלה נשענים על מכלול התנהגויות שאופייניות לדמות. בפרק הבא נעסוק בשאלה כיצד מאפיינים דמות.
Comments