עלילת הסיפור - מבנים יסודיים נוספים


מבנה העלילה הקלאסי איננו טיפוס מבנה העלילה היחיד. ניתן לזהות שלושה טיפוסים יסודיים נוספים: מבנה מינימליסטי, המוותר על חלק מהיבטי המבנה הקלאסי כדי לחזק את האשליה הריאליסטית ולהגביר את הזדהות הקורא; מבנה אבסורדי, הקורא תגר על הנחות היסוד של הסיפור ועשוי לשלב מרכיבים כאוטיים במקומות בהם סיפור קלאסי מנסה להשליט סדר, כמו למשל ברצף מאורעות העלילה או במניעי הדמויות; אפשרות רביעית ואחרונה, היא לוותר על העלילה כליל ולתאר רצף התרחשויות, שהקשר ביניהן הוא כרונולוגי בלבד, נטול חוקיות, יותר כמו תיאור תמונה או מצב.

מרבית הסיפורים אינם נמנים באופן מובהק על אחד מארבעת המבנים היסודיים האלה וניתן למקם כל סיפור במרחב כלשהו ביניהם: בין גיבור פעיל לסביל, בין עימות חיצוני לפנימי, בין סיום סגור לפתוח וכד'. כדי לדעת היכן להציב את הסיפור שלנו על הרצפים הללו, עלינו להכיר את המאפיינים של כל אחד מארבעת מבני העלילה הללו וכן את יתרונותיהם וחסרונותיהם.

מבנה עלילה מינימליסטי

מבנה העלילה המינימליסטי מבוסס על אותם עקרונות יסוד כמו מבנה העלילה הקלאסי: הוא מציג דמות בעלת מטרה שנאבקת בכוחות נגד. עם זאת, הוא מערער על חלק מהמוסכמות של המבנה הקלאסי, מצמצם ומפשט אותו. למשל, הוא עשוי לעסוק בדמות ראשית סבילה, שכלפי חוץ נראה שאינה פועלת ובעצם שואפת להשגת מטרות פנימיות ונאבקת בעיקר בכוחות מנוגדים בנפשה שלה. 

כמו במבנה הקלאסי, גם במבנה מינימליסטי כוללת העלילה סיום ברור, בו מגיעים המאורעות הראשיים לכדי השלמה. שלא כמו במבנה הקלסי, עשויה השלמה זו להיות חלקית, מעין סיום פתוח, בו לא כל שאלות העלילה נענות ולא כל הרגשות שעלו מגיעים לכדי סיפוק. ההכרעה לגבי הנושאים הפתוחים תסופק על ידי הקורא בעצמו, בפרטיות של הרהוריו לאחר סיום הקריאה.

סיפור בעל מבנה עלילה מינימליסטי עשוי לוותר על חלק מאמצעי העלילה הקלאסיים שעומדים לרשותו, כגון עימות, מאבק והכרעה חד-משמעית, על מנת ליצור עלילה ריאליסטית יותר. הריאליסטיות הזאת והאמינות שהיא מעוררת, מסייעת לקוראים להזדהות יותר עם הדמויות ולכן להיות מעורבים יותר רגשית בגורלן. היא גם מסייעת לקוראים לחלום חלום בדיוני שלא יופרע או ייקטע בגלל תחושה שהעלילה איננה משכנעת.

בוותרו על אמצעי עלילה כמו עימות, מאבק ושיא, יש למבנה כזה פחות כלים ליצור מתח. הוא מסתפק במתח שיוצרת הסקרנות: 'מה יקרה הלאה?' ולפעמים גם במתח שיוצר המסתורין: 'מה הביא למצב הנוכחי?' כדי ליצור מסתורין כזה, הוא עשוי לבחור לעסוק ברצף מאורעות בזמן שאיננו ליניארי, לדלג קדימה ואחורה בין תקופות ונקודות מבט או להציג את הסיפור מנקודת מבט מוגבלת כדי לחשוף לקורא רק מידע חלקי. בנוסף, עשוי מבנה כזה לגרום לקורא לחוות את העלילה כרצף של מאורעות שאינם מוכוונים למטרה אחת מוגדרת של הגיבור ולכן כפחות הדוקה מעלילה במבנה קלאסי.

כמו מבנה העלילה הקלאסי, גם מבנה העלילה המינימליסטי נפוץ מאוד בספרות החדשה. 'לדעת אישה' ו'מיכאל שלי' מאת עמוס עוז, 'גירושים מאוחרים' מאת א. ב. יהושע, 'בעקבות הזמן האבוד' מאת מרסל פרוסט, רבים מסיפוריו של ריימונד קארבר – כל אלה עושים שימושים שונים במבנה עלילה מינימליסטי.

המבנה המינימליסטי מספק מסגרת סיפורית רבת-פנים ומעניינת ושׂם דגש על עולמו הפנימי של הגיבור. גם בכך הוא ריאליסטי יותר מהמבנה הקלאסי. יתרון נוסף שלו – שהוא יכול לבטא תפיסת עולם של מציאות שמונעת גם על ידי כוחות שרירותיים ובלתי מובנים. סופר, שזו תפיסת עולמו, יתקשה להביע אותה באמצעות מבנה עלילה קלאסי.

חסרונו, בכך שהוא עלול לתת משקל חסר לפעולות, למאורעות חיצוניים ולכוחות חיצוניים שמתנגדים לגיבור ולגלוש לעיסוק יתר במאבקים פנימיים וחיבוטי נפש. סופר בלתי מנוסה עלול להיתקל בקשיים בניסיון לתאר עולם פנימי מורכב ועשיר כזה. לכן, ראוי לסופר מתחיל להיזהר שלא להיסחף לקיצוניות מינימליסטית לפני שהוא שולט מספיק בטכניקת הכתיבה הקלאסית.

מבנה עלילה אבסורדי

מבנה עלילה אבסורדי (Anti-plot), הוא מתווה סיפור נטול חוקים וגבולות. מבנה זה נסמך על מבנה העלילה הקלאסי, אך הופך אותו. מבנה כזה עשוי לעסוק בדמות ראשית כאוטית שאינה מונעת ע"י פסיכולוגיה ניתנת להבנה, ושבהתאם לסיפור ניתן להגדירה לעתים כגחמנית, סמלית או אפילו משוגעת. הוא עשוי לעסוק ברצף מאורעות שאיננו מעוגן בזמן, שאינו מאפשר לקורא להבין במדויק (גם לא בדיעבד) באיזו נקודה בזמן מתרחש כל מאורע ספרותי. 

בנוסף, עשוי סיפור במבנה כזה להתרחש בתוך מציאות ספרותית לא עקבית, כלומר, נטולת חוקיות אחידה ששולטת בכולה. הקפיצה בין מערכת חוקיות אחת לאחרת יוצרת תחושת אבסורד. החוק היחיד במציאות ספרותית אבסורדית הוא שניתן להפר את כל החוקים.

מציאות ספרותית כזו עשויה להיות מונעת ע"י מקריות ולא ע"י חוקיות של סיבה-תוצאה. בכל מקום בו לא מתקיים קשר סיבה-תוצאה במסגרת העלילה – נוצרת הפרדה בין אפיזודות שאינן נובעות זו מזו. הפרדה כזאת בסיפור מבטאת את אופייה המקרי והבלתי ניתן לחיזוי של המציאות.

ישנן דוגמאות רבות ליצירות סיפוריות שעושות שימוש במבנה עלילה אבסורדי: 'המשפט' מאת פרנץ קפקא, 'שבועת אמונים' מאת ש"י עגנון, 'מחכים לגודו' מאת סמואל בקט ורבים מסרטיהם של פדרו אלמודובר ושל האחים איתן ויואל כהן. אין טעם לבחון יצירות כאלה באמות מידה ריאליסטיות, אלא רק מתוך אימוץ של עולם הסמלים הפנימי שלהן.

במקום לשקף את המציאות דרך תפיסת העולם של הסופר, עשויה עלילה במבנה אבסורדי לשקף את הרהוריו של הסופר על העולם ועל החיים, כלומר את דפוס דעתו של הסופר ולא את תבנית רוחו. במקרים כאלה, מבנה עלילה אבסורדי הוא דידקטי, שכלתני ורעיוני ביסודו ולפעמים עוסק בארס-פואטיקה, כלומר: באמנות שחוקרת את טבע האמנות עצמה.

לחלופין, עשוי מבנה עלילה כזה לשקף את עולם הסמלים הפנימי של הסופר, כלומר: את דפוס נפשו. במקרים כאלה, מבנה עלילה אבסורדי הוא נטול הגיון ריאליסטי ובלתי רציף ביסודו.

יתרונו של המבנה האבסורדי ביכולתו לפרוץ גבולות ולספק לקורא חוויה שהוא טרם חווה. הוא חופשי לשאול מיצירות ספרות ותרבות אחרות ולהתייחס אליהן ודרך כך ליצור שפה תרבותית מורכבת ועשירה. המוזרות שבו יכולה גם לעורר עניין. חסרונו, במרחק שלו מתבנית סיפורית טהורה, שמקשה עליו לרגש את הקורא באופן שאיננו אינטלקטואלי, סימבולי או הומוריסטי. לקורא של סיפור במבנה עלילה כזה עשויים להיות רגשות עזים כלפי היצירה הספרותית, אבל קשה לו יותר לפתח מעורבות רגשית בעלילה ובדמויות.

סיפור מאורעות נטול-עלילה

מבנה שאיננו מבוסס-עלילה (Non-plot), מאפיין סיפור שהמאורעות שמתוארים בו אינם מובילים זה לזה ושבסופו, נותר מצבו הערכי של הגיבור חסר שינוי וזהה למצב בפתיחה. ספרות במבנה כזה יכולה לצייר פורטרט נפלא של דמות או להעביר באופן עוצמתי אווירה ורגשות, היא יכולה להקסים אותנו ולגעת בנו במקומות עמוקים מאוד, אבל היא איננה מספרת סיפור במובנו הקלאסי, משום שאין לה עלילה. 

דוגמה לספר עברי שעושה שימוש מועיל ויפה במבנה כזה, היא 'סיפור על אהבה וחושך' מאת עמוס עוז. הספר הוא אוסף של אפיזודות שחולקות דמות משותפת: עוז עצמו, שכן הספר אוטוביוגרפי. מטרת האפיזודות לתאר איך נראו חייו של המחבר ואיך נראו פעם החיים כאן, בארץ ישראל. לצורך כך, לא כל אפיזודה זקוקה למבנה סיפורי משלה ורבות מהאפיזודות אינן קשורות ביניהן. דרך המבנה הזה, שאיננו מבוסס עלילה, מצליח הספר לצייר תמונה מרגשת, מצחיקה ומחכימה של הדמויות המאכלסות אותו ושל התרבות והתקופה בה חיו.

יתרונו של מבנה שאיננו מבוסס-עלילה, ביכולתו לצייר לקורא מגוון תיאורים ומאורעות, בלי צורך לקשור ביניהם בקשר עלילתי מאולץ. המגוון הזה יכול להתחבר לתמונת-על שיוצרת הבנה חדשה של משמעות מרכיביו. חסרונו הוא בהיעדר הסיפור והרי הסיפור הוא אחת הסיבות העיקריות שבזכותן להוטים אנשים לקרוא. בהיעדר סיפור, עלולים קוראים רבים למצוא את עצמם חסרים את הערך המוסף שבאחדות הסיפורית.

כמו כל המבנים הסיפוריים, גם המבנה נטול-העלילה אינו מוכרח לאפיין יצירה ספרותית שלמה, אלא רק קטעים סיפוריים במסגרת היצירה. למשל, סצנות שאינן חלק מסיפור או מעלילת משנה, אלא רק מתארות רצף של מאורעות ואין להן התחלה וסוף. סצנות כאלה מסייעות להעשיר את הסיפור: לשפוך אור על הדמויות, לספק לקורא פרטי רקע, ליצור אווירה ועוד, וכל זאת בלי להשתמש בעלילה במבנה הקלאסי.

כיצד לבחור מבנה עלילה?


בבואנו לבחור מבנה עלילה, עלינו לכוון למבנה שיתאים ביותר לסיפור שברצוננו לספר, למשמעות שבכוונתנו להעניק לסיפור, ולקהל היעד אליו אנחנו מכוונים. אבל בבחירה הזאת עלינו לקחת בחשבון גם היבטים נוספים. כי מבנה העלילה הוא זה שמעניק לסיפור את המשמעות הסמלית שלו




עריכה לשונית בידי נ. ב. נשים בדפוס
Comments