1. מעורבות רגשית

"אם הייתי יכול לשלוח מברק לכל מפיקי הסרטים בעולם,
הייתי שולח את שלוש המילים האלה: 'משמעות מפיקה רגש'.
 לא כסף; לא סקס; לא פעלולים; לא כוכבים; לא עושר וויזואלי."

פרופסור, מרצה ומנחה כתיבה יוצרת, 1941-


לפני כל ציפייה אחרת, מצפה הקורא שיהיה לו אכפת מה קורה בסיפור. האכפתיות הזאת יכולה ללבוש פנים רבות, למשל: הזדהות עם הדמויות, השתוקקות להצלחתן או חשש מכישלונן, מתח כיצד יתפתחו המאורעות או סקרנות לגבי מסתורין בסיפור. 

זוהי ציפייה יסודית של כל קורא מהקריאה. למעשה, אנחנו חווים אכפתיות ומעורבות רגשית כזו בכל ספר שאנחנו מגדירים כטוב. אם לא אכפת לנו מה קורה בספר, אנחנו נוותר עליו ונעבור לקרוא משהו אחר. אמנם, ישנם קוראים שלא יניחו מידם אפילו ספר משעמם עד שיסיימו לקרוא בו, אבל האם הם נהנים מהקריאה?

מתח במינון גבוה יכול להחזיק את הקורא ער עד אמצע הלילה ולגרום לו לעדכן את חבריו ש'את הספר הזה אי אפשר להניח מהיד'; אבל במרבית המקרים יהנו קוראים גם מאכפתיות וממעורבות רגשית שאינן נובעות ממתח דווקא, אלא גם מדמויות חביבות או מסקרנות, מפעולה לקראת מטרות שטרם הושגו, מפרטי מסתורין שטרם נחשפו בעלילה ועוד.

ניתן למצוא דוגמאות לאכפתיות כזו בכל יצירה ספרותית שנבחן: ב'חמדת' מאת טוני מוריסון, משתוקק הקורא לפענח את המסתורין שאופף את עברה של סת' ולגלות אם היא תצליח לזכות באושר שעד כה חמק ממנה. ב'אל תיגע בזמיר' מאת הארפר לי, חושש הקורא שמשפטו של טום רובינסון יפגע במשפחת פינץ' וסקרן לגבי המסתורין שאופף את בּוּ רידלי. ב'ספר הדקדוק הפנימי' מאת דויד גרוסמן, תאב הקורא להבין את עולמו הפנימי של אהרון ולגלות אם יצליח להתבגר בלי לוותר על תפיסת עולמו וערכיו.

בכל אחת מהדוגמאות האלה, יכול קורא מסוים להתחבר לספר או לא. הוא עשוי לפתח אכפתיות לגבי המאורעות או לא ומידת המעורבות הרגשית תשפיע על ההנאה שלו בקריאה ועל הקביעה הסופית אם מדובר בעיניו בספר טוב.

המעורבות הרגשית הזאת נובעת ממידת ההזדהות של הקורא עם הדמויות ועם חשיבות הדברים שמוטלים על כף המאזניים בעולם הסיפור. לכן, כדי לכתוב טוב, עלינו להשתמש בכלים שגורמים לקורא להזדהות עם דמות ועם שאיפותיה, שמעוררים בו סקרנות, מתח ומסתורין ושמביאים אותו להגיב רגשית למאורעות.

כדי לעשות זאת, נעזרים סופרים בשני מרכיבים עיקריים של הסיפור: העלילה והדמויות. הטכניקה פשוטה למדי וכוללת שלושה מנגנונים:

הזדהות רגשית


בדרך כלל, רמת המעורבות המיידית שמתפתחת בקורא היא סקרנות. קל לעורר בקורא סקרנות: די שנציג מאורע שאין לו עדיין סיום ברור – והקורא יתהה לקראת מה הוא מוביל. די שנציג התרחשות תמוהה – והקורא יתהה מה הוביל אליה.

אבל לקורא לא די בסקרנות. הוא מעדיף לפתח מעורבות רגשית – השתוקקות שדמות תצליח וחשש שתיכשל בהשגת שאיפותיה. בחיים האמיתיים, יש סביבנו אנשים שאנחנו חשים מעורבות רגשית עמוקה בגורלם, אך יש גם כאלה שגורלם אינו נוגע לנו. כך גם בספרות: הקורא יחוש אכפתיות גבוהה יותר כלפי דמות שהוא מזדהה אתה.

כאשר לקורא אכפת מדמות, הוא רוצה בטובתה, שואף להתגשמות שאיפותיה וחושש מכישלונה. יותר מכך, הוא מגיב רגשית כאשר קורה לדמות משהו טוב או רע – שמח בשמחתה וכואב את כאביה. כך או כך, הרגש הזה הוא אחד התוצרים המספקים ביותר של הקריאה. כאשר קורים לנו בחיינו מאורעות משמחים או עצובים, אנחנו מופתעים לפעמים שהתגובה הרגשית שלנו איננה חדה ומובהקת. סיפור, לעומת זאת, יכול לזקק את המאורעות ולבנות אותם לקראת תגובה רגשית ממוקדת וברורה.

האופן שבו הדמויות מאופיינות, פועלות ומוצגות, גורם לכך שלקורא יהיה אכפת מה יעלה בגורלן. למשל: דמות שמגלה אנושיות גם במצבי שפל, דמות ששומרת על ערכיה גם אל מול סכנה, דמות צבעונית ויוצאת דופן – דמויות כאלה יעוררו בקורא הזדהות ואכפתיות.

לאחר מכן, כדי לגרום לקורא להגיב רגשית, עלינו להבהיר לו קודם כל את חשיבות המאורעות שעומדים להתרחש, כלומר: את משמעותם עבור דמות שהוא מזדהה איתה. רק לאחר שהקורא יהיה מודע לשאיפה של דמות, הוא יתעצב כשיתפוגג הסיכוי האחרון שזו תתממש. רק לאחר שהוא יבין צורך דוחק של הדמות, הוא ישמח בשמחתה כשזה יתמלא.


מתח ומסתורין


אחד האמצעים להגביר את התגובה הרגשית של הקורא כאשר מתרחש מאורע משמעותי, הוא באמצעות מתח. קל לזהות מתח: הוא גורם להקשחה ולכיווץ שרירים.

מתח הוא סוג של חשש או תקווה שמתעוררים בקורא כתגובה לסיכוי או לסיכון: סיכוי שמצב ישתפר או סיכון שהמצב יורע. מידת המתח גוברת ככל שהתוצאה משמעותית יותר לדמות שלקורא אכפת מה יעלה בגורלה וככל שסיכויי השגתה מוטלים יותר בספק. סיכויים וסיכונים כאלה נוצרים בתקופה של שינוי, וזו הסיבה שכמעט כל הסיפורים עוסקים בסוג כזה או אחר של שינוי.

קל להבין מדוע מחפש הקורא עניין והזדהות, אבל מדוע הוא רוצה להיות במתח? אולי הקורא נמשך אליו בגלל האדרנלין שזה מזרים בעורקיו, כמו במצב אמיתי של סכנה. שלא כמו בחיים האמיתיים, מאפשרת הקריאה לקורא לחוות סכנה בלי להיות בפועל נתון לה או להיות נוכח במצבים מסוכנים שמציאות חייו אינה מזמנת לו בשל מי שהוא וכתוצאה מהסביבה בה הוא חי.

מסתורין גם הוא סוג של מתח, אבל במקום בו מתח מעלה את השאלה 'מה יקרה כש...', מעלה מסתורין את השאלה 'מה קרה שהביא לכך ש...' כמו במנגנון של מתח, עולה עוצמת המסתורין ככל שהגילוי משמעותי יותר בחייה של הדמות או ככל שהקורא מבין אותה יותר.


פורקן


מתח מספק הבטחה לרגשות רבי-עוצמה. כאשר דמות מגשימה שאיפה משמעותית או נכשלת בהגשמתה, משתחרר המתח והקורא חווה פורקן. אם לקורא אכפת מה יעלה בגורל הדמות, אם מטרות הדמות משמעותיות בעיניו ואם הוא נמצא במתח (האם תצליח הדמות להגשים את מטרתה?), זה יעצים את התגובה הרגשית שלו כאשר תיפול ההכרעה.



שלושה מנגנונים אלה אינם היחידים שגורמים לקורא להיות מעורב רגשית בסיפור, אבל הם בין היסודיים והמרכזיים. יחד, הן מספקים את אחת המטרות העיקריות שלנו בקריאה: אנחנו נמשכים לסיפור שמאוכלס בדמויות איתן אנחנו מזדהים, חווים הנאה והתלהבות כאשר הוא מותח אותנו וחשים פליאה וסיפוק כאשר הוא מצליח לרגש אותנו.

מנגנונים אלה גם קשורים ביניהם ותורמים זה לזה. ההזדהות מעצימה את המתח והמתח מעצים את תחושת הפורקן ואת המשמעות של מה שמוטל על כף המאזניים ובכך את הרגש שאנחנו מרגישים כאשר המתח משתחרר.

כדי להפעיל אותם, עלינו לשלוט בשלוש מיומנויות: לאפיין ולהציג דמויות, לבנות עלילה ולחשוף אותה לקורא באופן הדרגתי. בהמשך, נרחיב לגבי מיומנויות אלו.


אבל בינתיים, ביכולתנו לעמוד על סיבות נוספות מדוע הקורא קורא:

1. מעורבות רגשית






עריכה לשונית בידי נ. ב. נשים בדפוס

Comments