אז מיהם אותם קוראים שיקבעו אם הכתיבה שלנו טובה או לא?

"בחדר בו אני כותב יש חלון שצופה ליער, 
ואני אוהב לחשוב שאותם קוראים רציניים,
אהובים ומסתוריים מתגוררים שם."

סופר אמריקאי, 1912-1982 
זוכה פרס פוליצר לספרות. זכה לכינוי: 'צ'כוב של הפרברים'


אם נרחיב את האנלוגיה הקודמת, בבישול עלינו להתאים את האוכל לסועדים שיאכלו ממנו: לא נכין תבשיל לוהט מחריפות לתינוק, סטייק ברוטב שמנת לאדם שומר מסורת או עוגה עתירת סוכר לחולה סוכרת. בדומה, גם איכות הכתיבה היא בעיני המתבונן. ספר עשוי למצוא חן בעיני אחד ולא בעיני אחר. לכן, כדי לענות על השאלה מהי כתיבה טובה, עלינו קודם כל לשאול: טובה בעיני מי? אפשר לנסות לקלוע לטעמם של קוראים רבים ככל האפשר, אבל, האמנם מספר הקוראים הוא מדד לאיכות? ישנם ספרים רבים שקולעים לטעמם של רבים ואינם נחשבים לספרות גבוהה במיוחד ולהפך. "אמנות לעולם איננה נענית למשאלה להפוך אותה לדמוקרטית", כותבת הסופרת פלאנרי או'קונור. "היא אינה מיועדת לכל אחד; היא מיועדת רק לאלה שמוכנים להשקיע את המאמץ הנדרש כדי להבינה".

לחלופין, אפשר לנסות לקלוע לטעמם של קוראים בעלי הבנה ספרותית עמוקה, כלומר, לקומץ קוראים מתוחכמים. עם זאת, גם לקוראים מתוחכמים עשויים להיות טעמים שונים ואפילו מבקרי ספרות עשויים להיות חלוקים לגבי איכות של ספר. האם איכות הכתיבה היא פועל יוצא של ניסיון להתאים את הכתיבה לקהל יעד כלשהו, שהסופר מנסה לנחש את טעמו?

להתאים את הכתיבה לקהל יעד, משמעו לנסות להגדיר מראש מיהם הקוראים המיועדים של היצירה ולהשתדל להתאים אותה לטעמם. מאחר שבעיני הוצאות ספרים, ספרות איננה רק אמנות אלא גם עסק כלכלי, התפתחו בעשורים האחרונים פילוחי שוק הולכים ומתפצלים שמבוססים לא רק על גיל ושפה, אלא גם על מגדר, מוצא אתני, העדפות תרבותיות ועוד. כאשר הוצאה לאור שוקלת אם להוציא לאור ספר, היא בדרך כלל בוחנת לא רק את איכותו הספרותית, אלא גם את קהל היעד אליו הוא פונה ואת הפוטנציאל הכלכלי הנגזר מכך. שיקולים כאלה מתאימים אולי לשיווק הספר, אבל עלינו להיזהר מהם בכתיבה. הניסיון להתאים את הכתיבה לקהל יעד מסוים כלשהו, רחב או מצומצם, מתוחכם או עממי – נדון מראש לכישלון. סופר שמנסה לקחת בחשבון שיקולים כאלה, עלול לפגוע באיכות הכתיבה ולכלול בה מרכיבים שאינם נובעים מתוך האמת הפנימית של היצירה. הסופר אורסון סקוט קארד טוען: "ברגע שאתה משתמש בטכניקה שאיננה שייכת לסיפור שלך רק כדי למצוא חן בעיני קורא מדומיין כלשהו [...], באותו רגע הסיפור שלך מת במידת מה, הופך להיות קצת יותר שקר וקצת פחות אמת. על כל קורא שאתה עשוי לזכות בו באופן כזה, תאבד את היכולת להשפיע על תריסר אחרים."
כלומר, כדי לכתוב טוב, סופר צריך להתעלם מקהל הקוראים ולהישאר נאמן לאמת הספרותית שלו. "לא מעניינת אותי דעתו של מאן דהו על הכתיבה שלי", כותב וויליאם פוקנר. "הסטנדרט היחיד שאני שואף לעמוד בו, הוא הסטנדרט שלי."

האם פוקנר סותר את המסקנה הקודמת אליה הגענו, שהקורא הוא אמת המידה שקובעת עד כמה סיפור הוא טוב? למעשה, לא. "אמת המידה שאני מבקש לעמוד בה היא אמת המידה שלי", כותב פוקנר, "כאשר היצירה גורמת לי להרגיש כפי שאני מרגיש כשאני קורא בתנ"ך. [...] זה גורם לי להרגיש טוב. כפי שגם לצפות בציפור במעופה גורם לי להרגיש טוב". כלומר, אמת המידה לכתיבה טובה טמונה בחוויית הקריאה, אבל לא בקריאה של קורא חיצוני כלשהו. הסופר קורא את מה שכתב ובוחן את חווית הקריאה דרך עיניו שלו, על פי החוויה שהיצירה מעבירה אותו עצמו. 

כאשר סופר מציב את אמות המידה האישיות שלו לכתיבה, הוא מבטיח לכוון אותה לקוראים הרצויים לו. כמעט באורח פלא, חוויית הקריאה שלו (ולעתים גם של קומץ קוראים נבחרים שהוא מבקש את חוות דעתם) מצליחה להוות מדד לחוויית הקריאה של אינספור קוראים, שהוא אינו יודע מיהם ואינו יכול לחזות מה טעמם. זאת, משום שיצירה ספרותית טובה משקפת ערכים אוניברסאליים. אם היצירה שלנו כוללת ערכים אוניברסאליים כאלה, היא אינה נכתבת עבור קהל קוראים מסוים ועם זאת, פונה לקוראים רבים מאוד.

לכן, אל לנו לשאול את עצמנו מה מחפש העורך להוציא לאור או מה רוצה הקורא לקרוא. עלינו לשאול את עצמנו: מה אנחנו רוצים לקרוא. האם הסיפור הזה היה מובן לנו אם היינו קוראים אותו ללא ידיעה מוקדמת? האם הוא היה מעניין אותנו? האם היינו מזדהים אתו? נהנים ממנו? נשאבים אל תוכו? האם הוא היה משפיע עלינו רגשית?

כדי לענות על השאלות הללו, קודם כל עלינו לברר עם עצמנו מדוע אנחנו קוראים, כלומר, מהי מטרתנו בקריאה. אם נדע מדוע הקורא קורא, נוכל לכוון את כתיבתנו כך שתספק לו את מטרותיו ונהפוך את הכתיבה שלנו לטובה יותר.




עריכה לשונית בידי נ. ב. נשים בדפוס

Comments