מאמרים‏ > ‏

שבעה דברים שאהבתי בספרה החדש של ארנה קזין 'לטפס על ההר, או: איך לכתוב'

נשלח 15 בפבר׳ 2015, 14:06 על ידי Ori Sharon   [ עודכן 15 בפבר׳ 2015, 14:07 ]
מאת אורי פרץ-שרון


שבעה דברים שאהבתי בספרה החדש של אורנה קזין, 'לטפס על ההר או: איך לכתוב':
לטפס על ההר או איך לכתוב, ארנה קזין

1. זהו ספר חדור אהבת הכתיבה. בפרפראזה (לא מאוד מוצלחת, אני מודה) על אנה קרנינה, אוכל אולי לומר: כל הסופרים אוהבים את הכתיבה באותו אופן, אבל כל אחד מהם מתייסר בייסורי כתיבה אחרים. איני מכיר את אורנה קזין, אבל מקריאת ספרה אני לומד שהיא באה מאסכולת כתיבה אחרת לגמרי מזו שלי. עם זאת, מצאתי בה שותפה להתלהבות מהמילה הכתובה ולהתלבטות כיצד לרתום אותה לצורכי הכתיבה. "אני כותבת כדי להביא לידי מיצוי את האהבה שלי למילים ולמשפטים," כותבת קזין. היגד יפה, ואני מוצא שהוא נכון גם לגביי.

2. זהו ספר על כתיבה, אבל שונה ככל שניתן להיות שונה מספרי 'איך כותבים סיפור'. אולי דווקא בגלל זה הוא מעניין אותי יותר. אני סבור שהספר שלי הוא מדריך יישומי לכותבים, ואת 'לטפס על ההר' הייתי מסווג כמסה על כתיבה המשולבת לעתים בטיפים איך לכתוב. בעוד אני וספרי התמקדנו בכתיבת סיפורת בלבד – בטכניקות ובכלים שבונים סיפור – קזין נוגעת בכתיבה "בכל סגנון ובכל שפה... [וב]כל צורה של כתיבה." בעוד אני וספרי מנסים לגלול בפני כותבים חגורת כלים שתוכל לשמש אותם במלאכת הכתיבה, קזין מתעניינת יותר בתהליך הכתיבה האישי ותוהה אם בכלל ראוי שתהיה לכותב תפיסת עולם לגבי כתיבה וסגנון. לגבי עקרונות כתיבה היא סבורה ש"טוב לכל הפחות... לקיים איתם שיחה," ומבטאת תקווה שספרה ישוחח עם כותבים ויחליף איתם חוויות.

3. למרות השוני הרב, מצאתי נקודות השקה רבות ומשמחות בין גישתי לכתיבה לבין זו של קזין. החל מקביעתה שכתיבה נעשית בחדר אפל (מטפורה נהדרת, אבל אין זו רק מטפורה), המשך בהסתמכות על גוף הידע הגדול על כתיבה שנוצר ונאסף בתרבות האנגלוסכסית, וכלה ביניקה ממורי כתיבה גדולים כמו אי. בי. ווייט וג'ורג' אורוול שזוכים למקום של כבוד גם בראש רשימת מורי הכתיבה שלי.

4. 'לטפס על ההר' לא רק דורש אלא גם מקיים. כתיבה על כתיבה, ובפרט על כתיבה עיונית, היא עניין רגיש וממולכד: הקורא לומד על כתיבה לא רק מתוכן הדברים שכתבת אלא גם מתוך חווייתו את האופן בו אתה כותב אותם. בדומה אולי, עברתי פעם סדנה שמטרתה ללמד הנחיה ועמידה לפני קהל. מנחה הסדנה צריך היה לא רק ללמד את "החומר" אלא גם להדגים בהנחיה שלו כיצד להנחות. בפני קזין עומד אתגר דומה, ולטעמי היא עומדת בו בהצלחה: הספר כתוב וערוך נפלא, והסגנון תמציתי ומדויק, ובה בעת גם עשיר ואסתטי. קזין מסתפקת בספרון קצר בן 128 עמודים ואינה מתפתה להרחיב שלא לצורך. דוגמה מצוינת לכתיבה עיונית טובה.

5. דומני שסגנון הכתיבה של קזין שייך במידת מה לאסכולת הכתיבה העכשווית שמעלה על נס את ה'אני'. הספר נושא את כותרת המשנה 'איך לכתוב' – לכתוב באופן כללי – אבל בחלקים נרחבים ממנו קזין מתמקדת יותר ב'איך אני כותבת' – כותבת באופן פרטי. אפשר למצוא בספר משפטים כמו: "אני אישה של בוקר" ומידע ביוגרפי אודות המחברת, בת זוגה, בנותיהן, חברה שניסתה להתאבד. סגנון כתיבה כזה הוא מסוכן: כל הגזמה קלה עלולה להעביר את הכתיבה ממחוזות האישי אל מחוזות הנרקיסיסטי. פה זה לא קורה, והספר מתאר בנימה צנועה ומאוזנת את חוויית הכתיבה האישית של המחברת (ולא רק אותה).

6. זהו ספר על כתיבה מאת כותבת ישראלית! יצאו לאור ספרים מעטים כל כך על הנושא, שכל ספר נוסף הוא סיבה לשמחה.

7. הספר מופק לעילא ולעילא על נייר איכותי ועבה ובכריכה קשה אדומה, קטיפתית ומפתה. ממש להוריד את הכובע בפני הצוות של הוצאת אחוזת בית על איכות ההפקה!


Comments