מאמרים


איך תדעו אם הספר שלכם עתיד להצליח?

נשלח 6 ביוני 2015, 11:50 על ידי Ori Sharon   [ עודכן 14 ביוני 2015, 8:31 ]

חג הספר העברי בעיצומו כעת. הוצאות הספרים מוציאות אל הירידים את הספרים שראו אור בשנים האחרונות ומציעות לציבור הקוראים הנחות משמעותיות. גם את הספרים שראו אור מאז פברואר 2014 ומחירם מוגן מתוקף חוק הסופרים אפשר למכור בשבוע הספר בהנחה של 20%.

אבל הנחה אינה סיבה מספיקה לרכוש ספר. חלק מהספרים במבצע ייחטפו מן הדוכנים ואחרים יימכרו בעותקים בודדים בלבד. אחד החששות הגדולים שלנו, הכותבים, הוא שנסיים את כתיבת ספרנו ואז נגלה שרק מעטים מעוניינים לקרוא בו. כתיבת ספר היא מלאכה מאומצת וממושכת, וכדאי לנו לדעת מראש האם לספר שלנו יש סיכויי הצלחה גבוהים או נמוכים.

למרבה ההפתעה, קל לבדוק זאת מראש, ובכל זאת כותבים רבים מדלגים על השלב המתבקש הזה.


איך כותבים סיפור


כדי לבדוק זאת, עלינו לעשות שלושה דברים פשוטים:

1. לכתוב תקציר עלילה

תקציר עלילה הוא בדרך כלל בן שניים עד ארבעה משפטים, ודומה במקצת לקדימון של סרט או לתמצית גב העטיפה של ספר. הוא מתאר בקיצור רב מיהו הגיבור הראשי ומהו הקונפליקט המרכזי שלו בקו העלילה המרכזי של הסיפור: מה מטרתו של הגיבור ומי היריב או מה הכוח הנגדי שעומד בדרכו להשגת מטרתו. 

2. לזהות קוראים פוטנציאליים של הספר שלנו

לא כל קורא אוהב כל ספר. קוראים שונים נמשכים לז'אנרים שונים ולסגנונות כתיבה שונים. גם הספר שלנו לא ימצא חן בעיני כולם, ועלינו לזהות מיהם הקוראים שספרנו עשוי למצוא חן בעיניהם ביותר מבחינת הז'אנר, התכנים וסגנון הכתיבה. 

3. לקבל חוות דעת על הקונספט שלנו

משזיהינו את הקוראים הפוטנציאליים של הספר שלנו, עלינו לאתר כמה מהם בסביבתנו הקרובה ולבקש מהם לקרוא את תקציר העלילה שלנו ולחוות דעה לגביו. אם בחרנו בקוראים מתאימים ואם הם מוכנים לומר לנו את האמת, חמש עד עשר חוות דעת כאלה יסייעו לנו לראות את הספר שלנו בעיניים חיצוניות ולברר מראש אם יש קוראים שהקונספט שלנו גורם להם להתלהב ולרצות לקרוא את הספר. אם קיבלנו על הספר עשר חוות דעת פושרות או שליליות, מוטב לנו לחפש מראש קונספט חלופי. לעומת זאת, אם לפחות חלק מקוראים הפוטנציאליים התלהבו מהרעיון - כדאי לכתוב את הספר והסיכוי גבוה שיימצא לו קהל קוראים נלהב.

נשמע מובן מאליו?
תופתעו לגלות כמה מעטים הכותבים שאכן נוהגים כך, וכמה רבים המאמצים שהושקעו בכתיבת קונספטים כושלים. בעזרת תקציר עלילה והתייעצות קצרה אפשר היה להפנות מאמצים אלה לכתיבת ספרים טובים ואהובים יותר.
 

שבעה דברים שאהבתי בספרה החדש של ארנה קזין 'לטפס על ההר, או: איך לכתוב'

נשלח 15 בפבר׳ 2015, 14:06 על ידי Ori Sharon   [ עודכן 15 בפבר׳ 2015, 14:07 ]

מאת אורי פרץ-שרון


שבעה דברים שאהבתי בספרה החדש של אורנה קזין, 'לטפס על ההר או: איך לכתוב':
לטפס על ההר או איך לכתוב, ארנה קזין

1. זהו ספר חדור אהבת הכתיבה. בפרפראזה (לא מאוד מוצלחת, אני מודה) על אנה קרנינה, אוכל אולי לומר: כל הסופרים אוהבים את הכתיבה באותו אופן, אבל כל אחד מהם מתייסר בייסורי כתיבה אחרים. איני מכיר את אורנה קזין, אבל מקריאת ספרה אני לומד שהיא באה מאסכולת כתיבה אחרת לגמרי מזו שלי. עם זאת, מצאתי בה שותפה להתלהבות מהמילה הכתובה ולהתלבטות כיצד לרתום אותה לצורכי הכתיבה. "אני כותבת כדי להביא לידי מיצוי את האהבה שלי למילים ולמשפטים," כותבת קזין. היגד יפה, ואני מוצא שהוא נכון גם לגביי.

2. זהו ספר על כתיבה, אבל שונה ככל שניתן להיות שונה מספרי 'איך כותבים סיפור'. אולי דווקא בגלל זה הוא מעניין אותי יותר. אני סבור שהספר שלי הוא מדריך יישומי לכותבים, ואת 'לטפס על ההר' הייתי מסווג כמסה על כתיבה המשולבת לעתים בטיפים איך לכתוב. בעוד אני וספרי התמקדנו בכתיבת סיפורת בלבד – בטכניקות ובכלים שבונים סיפור – קזין נוגעת בכתיבה "בכל סגנון ובכל שפה... [וב]כל צורה של כתיבה." בעוד אני וספרי מנסים לגלול בפני כותבים חגורת כלים שתוכל לשמש אותם במלאכת הכתיבה, קזין מתעניינת יותר בתהליך הכתיבה האישי ותוהה אם בכלל ראוי שתהיה לכותב תפיסת עולם לגבי כתיבה וסגנון. לגבי עקרונות כתיבה היא סבורה ש"טוב לכל הפחות... לקיים איתם שיחה," ומבטאת תקווה שספרה ישוחח עם כותבים ויחליף איתם חוויות.

3. למרות השוני הרב, מצאתי נקודות השקה רבות ומשמחות בין גישתי לכתיבה לבין זו של קזין. החל מקביעתה שכתיבה נעשית בחדר אפל (מטפורה נהדרת, אבל אין זו רק מטפורה), המשך בהסתמכות על גוף הידע הגדול על כתיבה שנוצר ונאסף בתרבות האנגלוסכסית, וכלה ביניקה ממורי כתיבה גדולים כמו אי. בי. ווייט וג'ורג' אורוול שזוכים למקום של כבוד גם בראש רשימת מורי הכתיבה שלי.

4. 'לטפס על ההר' לא רק דורש אלא גם מקיים. כתיבה על כתיבה, ובפרט על כתיבה עיונית, היא עניין רגיש וממולכד: הקורא לומד על כתיבה לא רק מתוכן הדברים שכתבת אלא גם מתוך חווייתו את האופן בו אתה כותב אותם. בדומה אולי, עברתי פעם סדנה שמטרתה ללמד הנחיה ועמידה לפני קהל. מנחה הסדנה צריך היה לא רק ללמד את "החומר" אלא גם להדגים בהנחיה שלו כיצד להנחות. בפני קזין עומד אתגר דומה, ולטעמי היא עומדת בו בהצלחה: הספר כתוב וערוך נפלא, והסגנון תמציתי ומדויק, ובה בעת גם עשיר ואסתטי. קזין מסתפקת בספרון קצר בן 128 עמודים ואינה מתפתה להרחיב שלא לצורך. דוגמה מצוינת לכתיבה עיונית טובה.

5. דומני שסגנון הכתיבה של קזין שייך במידת מה לאסכולת הכתיבה העכשווית שמעלה על נס את ה'אני'. הספר נושא את כותרת המשנה 'איך לכתוב' – לכתוב באופן כללי – אבל בחלקים נרחבים ממנו קזין מתמקדת יותר ב'איך אני כותבת' – כותבת באופן פרטי. אפשר למצוא בספר משפטים כמו: "אני אישה של בוקר" ומידע ביוגרפי אודות המחברת, בת זוגה, בנותיהן, חברה שניסתה להתאבד. סגנון כתיבה כזה הוא מסוכן: כל הגזמה קלה עלולה להעביר את הכתיבה ממחוזות האישי אל מחוזות הנרקיסיסטי. פה זה לא קורה, והספר מתאר בנימה צנועה ומאוזנת את חוויית הכתיבה האישית של המחברת (ולא רק אותה).

6. זהו ספר על כתיבה מאת כותבת ישראלית! יצאו לאור ספרים מעטים כל כך על הנושא, שכל ספר נוסף הוא סיבה לשמחה.

7. הספר מופק לעילא ולעילא על נייר איכותי ועבה ובכריכה קשה אדומה, קטיפתית ומפתה. ממש להוריד את הכובע בפני הצוות של הוצאת אחוזת בית על איכות ההפקה!


לכתוב בעט או להקליד ישירות למחשב?

נשלח 17 בינו׳ 2015, 11:18 על ידי Ori Sharon   [ עודכן 18 בינו׳ 2015, 8:57 ]

ג'ורג' ר. ר. מרטין עושה את זה. גם דניאל סטיל, ניל גיימן, אמי טאן וסופרים מפורסמים נוספים עושים את זה – כותבים ביד.

מאמר אורח מאת מורן חיימוביץ'


ישנן כמה סיבות מיידיות לכתיבה ביד שברורות כמעט לכל היוצרים הכותבים:

·       זה פחות "קר" מכתיבה על מחשב.

·       אין הסחות דעת כמו אימיילים, הודעות פייסבוק וסרטוני חתולים.

·       התהליך איטי יותר, מה שמאפשר לחשוב על כל מילה ומילה שכותבים.

אני רוצה להציג בפניכם עוד סיבות למה עדיף לכתוב בכתב יד ורק אחר כך להעביר למחשב. כן, דווקא בעידן הלפטופים והטאבלטים. אני מבקש להגזים ולומר שאם אתם תופסים כתיבה טובה כאמנות שמתחברת למהות נפש האדם, כתיבה על דף היא הדבר הכי קרוב לזה.


1. הגוף זוכר טוב יותר מאתנו

בכתיבה אנחנו מנסים להעביר את הדמיון, את הרגשות ואת הזיכרונות שלנו אל הדמויות שאנחנו יוצרים. אנחנו מנסים ליצור סיטואציות שיגרמו לנו להרגיש בצורה מסוימת. מחפשים אופנים להעביר את המחשבות שלנו למילים. אבל אז, כשאנחנו סופסוף מתחילים להקליד על מקלדת הפלסטיק, מעבד התמלילים מסמן לנו את טעויות ההקלדה או התחביר שלנו בצבעים. זה מקשה עלינו להישאר מרוכזים ולהרגיש את הדמיון שלנו מועבר למילים בלי שדעתנו תוסח.

כתיבה על דף בעזרת עט מאפשרת לנו לבטל את המחסום בין המחשבות למילים שלנו. החוויות שלנו זורמות מהמוח לגוף, לזרוע ומשם לכף היד שמחזיקה את העט. יש פחות "חיכוך", והאנרגיה היצירתית יכולה לזרום בלי הפרעות של סמנים מהבהבים, שגיאות כתיב או הודעות נכנסות. אפילו כתב היד משתנה במהלך הכתיבה לפי מצב רוחנו, כי יש קשר ישיר בין המדומיין לבין הפיזי.

 

2. ככה גדלנו בתור פעוטות

בתור פעוטות היינו בוחנים את העולם בעזרת מגע. זה אולי גרם להורים שלנו לחשוש שנכניס משהו לפה או שניגע בשקע חשמל, אבל ככה למדנו להכיר את העולם סביבנו: נגענו, אכלנו דברים שאסור לנו, שברנו והרכבנו דברים. כתיבה ביד היא תזכורת עדינה לחקירה הפיזית שהייתה חלק טבעי מהתפתחותנו.

במיוחד אם אתם כותבים ספר ילדים, אבל לא רק – גם אם אתם רוצים להתחבר לילד הפנימי שבכם או לאנרגיה של סקרנות ויצירתיות – כתבו ביד ואפשרו לעצמכם גם לקשקש ולשרבט על הדרך.

 

3. אנחנו במצב אקטיבי במקום במצב פאסיבי

למה אנחנו יושבים מול מסכים? כדי לקרוא, לצפות, לקנות, לעבוד ובעיקר כדי לספוג בידור. מלבד עבודה, את מרבית הזמן שלנו מול מסכים אנחנו מבלים במצב של קליטה ולא של יצירה. הדברים שאנחנו "יוצרים" בזמן העבודה אינם אמנות (אלא אם כן אנחנו אומנים במקצוענו). המסך מאיר לתוך עינינו ואנחנו מופצצים בצבעים, אובייקטים מהבהבים ומיליוני פוטונים, כאילו אנחנו תחת מתקפה. אנחנו טועים לחשוב שהמוזה פשוט תופיע על המסך בדיוק כפי שאנחנו מצפים שיופיע סרטון יו-טיוב, או שהמחשבות שלנו ייאספו לפנינו כמו תגובות ברשת חברתית, ונוכל להתחיל לכתוב באופן שוטף תוך שניות ספורות. אבל חוויית הצפייה במסך אינה טבעית לנו. הגוף שלנו לא מתאים לישיבה מול מחשב. זה משהו שהאנושות עושה בסך הכול בשלושים השנים האחרונות בערך.

לעומת זאת, תוך כדי כתיבה ביד אנחנו במצב יצירה. שום דבר לא משדר אלינו. אנחנו יכולים לשבת על מה שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים, ואיננו מצפים שהדף יבדר אותנו כמו שהמסך מבדר. זאת העבודה שלנו לבדר את הקוראים.

 

4. כתיבה בכתב יד מחברת אותנו למילים, תרתי משמע.

אם סופרים מפורסמים כותבים ביד, יש כנראה די סיבות טובות שגם אנחנו נתחיל לכתוב כך. אבל עכשיו אנחנו מכירים עוד כמה יתרונות של כתיבה בעט.

הנה עוד עצה קטנה ממני: אל תבזבזו את הזמן על שכתוב ועריכה. ערכו רק לאחר שתסיימו לכתוב ותקנו את כל השגיאות אחר כך, כאשר אתם מקלידים את הטקסט הכתוב בעט למחשב. זה יאפשר לכם להחליף כובע, להפוך מכותבים לעורכים ולקרוא את המילים שלכם בעיניים חדשות תוך כדי הקלדתן או לאחר מכן על מסך המחשב.

 

על הכותב:

מורן חיימוביץ, יליד 1986, כותב בבלוג screenwriter.co.il. מתעסק בכתיבה כבר 12 שנים. בוגר תואר ראשון בתסריטאות של אוניברסיטת תל אביב. מנסה לאזן עבודה במשרה מלאה, כתיבה וחיים בישראל. מקווה ליצור איכשהו השפעה חיובית על העולם. הוציא לאור לאחרונה ספר דיגיטלי של סיפורים קצרים.

הדרך הקלה לבנות עלילה

נשלח 28 ביוני 2014, 5:22 על ידי Ori Sharon   [ עודכן 13 בספט׳ 2014, 10:30 על ידי כתיבה נוצרת ]


תכנון עלילה הוא משימה מורכבת ונפתלת. עלילה טובה אמורה לכלול מגוון התרחשויות ותפניות וקשה לבנות מראש, עוד לפני שהתיישבנו לכתוב, מפת עלילה מפורטת.

יותר מכך: כותבים רבים מעדיפים לא לתכנן את הסיפור תכנון מעמיק מדי מראש. כותבים כאלה חוששים שתכנון יתר יפגע ביצירתיות שלהם. עם זאת, אם לא נתכנן כלל, עלולה העלילה להיות פשטנית מדי, לוקה בחסר או צפויה.

התכנון המינימאלי ההכרחי של כל עלילה מבוסס על שתי נקודות מפנה. נקודות מפנה אלה מגדירות את מבנה המערכות של העלילה ולכן מופיעות כמעט בכל סיפור אותו נבחן. אם תכננו לפחות אותן, הרי שהצבנו את שני עמודי התווך המרכזיים של מבנה הסיפור. כל שאר היבטי העלילה יישענו עליהם כמעט מאליהם.

Bay Bridge

Image courtesy of artzenter at FreeDigitalPhotos.net

 

נקודת המפנה הראשונה: חציית הסף 


המערכה הראשונה של כל סיפור מספקת לקורא מידע מיהו הגיבור ומהו המצב הדרמטי שהגיבור ניצב בפניו, קונפליקט שהגיבור ינסה לפתור בהמשך הסיפור. המערכה הראשונה גם מבהירה לקורא מה מוטל על כף המאזניים מבחינת הגיבור: לאיזה גמול יזכה או איזה מחיר ישלם אם הקונפליקט ייפתר או לא ייפתר. בנוסף, מציגה הפתיחה מידע רקע שחשוב להבנת הסיפור.

במובנים אלה, המערכה הראשונה היא סוג של הכנה לקראת הסיפור. לכן, הרגע בו היא מסתיימת הוא הרגע בו הגיבור נוטל על עצמו את תפקיד הגיבור ומחליט, למרות כל הקשיים, הסכנות והפחדים, להתמודד עם הקונפליקט שניצב בפניו. ברגע הזה פונים כל אירועי הסיפור בתפנית חדה כי שאלה חדשה מנחה את הסיפור: האם הגיבור יצליח להתמודד עם הקונפליקט או לא. זוהי שאלת העלילה העיקרית ומרגע שהוצגה, היא תלווה את הקורא כמעט עד סוף הסיפור.

לכן, בבואנו לתכנן עלילה אפילו תכנון מינימאלי, עלינו לשאול את עצמנו:

- מיהו הגיבור?

- מהו הקונפליקט העיקרי שהגיבור ניצב בפניו?

- אילו כוחות מעכבים את הגיבור לצאת להתמודד עם הקונפליקט?

- מה יגרום לקורא להתגבר על הכוחות המעכבים האלה, לקחת על עצמו את תפקיד הגיבור ולצאת להתמודדות?

אם אנחנו יודעים את התשובות לשאלות האלה, הרי שהגדרנו את נקודת המפנה הראשונה של הסיפור ומתוך כך את האירועים המרכזיים של המערכה הראשונה.

נקודת המפנה הזאת היא נקודת המוצא למערכה השנייה. מרגע שקיבל הגיבור את ההחלטה וחצה את הסף, הוא מוצא את עצמו בעולם זר (פיזי או רגשי) בו הוא יתחיל להתמודד עם הקונפליקט שניצב בפניו. אם העולם הזה שונה מספיק מעולמו הרגיל של הגיבור ואם חציית הסף היא מעשה שאין ממנו חזרה, יסמלו דברים אלה עד כמה החלטת הגיבור היא מהותית ואמיצה.


נהנים מהמאמר? חדש! המדריך לכתיבת פרוזה - כעת גם בדפוס!


חדש! איך כותבים סיפור: מדריך לכתיבת פרוזה - כעת גם בדפוס!


איך כותבים סיפור - מדריך כתיבה יוצרת וכתיבת פרוזה


לדוגמה, הספר "העזרה" מאת קתרין סטוקט. הספר מספר על אפליית האוכלוסייה האפרו-אמריקנית דרך סיפורן של עוזרות הבית האפרו-אמריקניות בעיר ג'קסון, מיסיסיפי. נקודת המפנה הראשונה בסיפור מופיעה לאחר אכספוזיציה המציגה לנו את הגיבורה סקיטר, עיתונאית מתחילה המתגוררת בג'קסון, ואת האפליה הקשה בעיר. לאחר שכמה מהרעיונות שלה נדחים ע"י עורכת חשובה בניו יורק, לסקיטר עולה רעיון: את ספרה הראשון היא תכתוב על חייהן של עוזרות הבית האפרו-אמריקניות בג'קסון, מיסיסיפי. זוהי נקודת המפנה הראשונה. מרגע זה, המאבק של סקיטר במהלך כל הספר יהיה לאסוף מספיק עדויות מעוזרות הבית ולפרסם את הספר למרות הגזענות הקשה בעיר. זוהי נקודת אל-חזור: מרגע שהעלתה סקיטר את הרעיון, ברור לה ולקורא שזהו נושא שהכרחי לכתוב עליו גם מבחינה חברתית וגם כדי להתניע את הקריירה של סקיטר כעיתונאית.


נקודת המפנה האחרונה: הבחירה הגורלית

המערכה השנייה של הסיפור והמערכות שבאות אחריה (למעט המערכה האחרונה) מתארות את מאבקו של הגיבור להתמודד עם הקונפליקט שהוצג במערכה הראשונה. במערכה או מערכות האלה הגיבור יפנה מאמצים הולכים וגוברים להגשמת שאיפתו ובמקביל הכוחות שעומדים כנגדו ילכו ויגבירו את התנגדותם.

בתחילת המאבק יוכל הגיבור לנסות דרכים שונות להגשים את שאיפתו. לעתים הוא יצליח להשיג מטרה שתקרב אותו להגשמת שאיפתו ובמקרים אחרים ייכשל בכך. אם ייכשל בהשגת מטרה אחת יוכל להציב לעצמו מטרה אחרת ולנסות להגשים את שאיפתו דרכה. אבל בהמשך הסיפור, הכוחות הנגדיים ילכו ויתקרבו לקראת עימות אחרון שאין ממנו חזרה. העימות הזה יכריע אחת ולתמיד האם הגיבור יצליח להגשים את שאיפתו או ייכשל בכך סופית.

הרגע שלפני העימות המכריע הוא במקרים רבים הרגע השחור במאבקו של הגיבור: כל מה שניסה עד כה לא הביא להגשמת שאיפתו, וכעת ניצבים בפניו כוחות חזקים מאי פעם ומצבו גרוע מאי פעם. נראה כי סיכוייו של הגיבור להגשים את שאיפתו הם אפסיים.

הרגע הזה הוא נקודת המפנה המהותית האחרונה בסיפור. בנקודה זאת הגיבור בוחר בחירה גורלית: להיאבק את המאבק האחרון הזה, להטיל את כל משקלו למערכה, להניח את הכל על כף המאזניים. במקרים רבים הגיבור צריך ברגע הזה גם להשלים את תהליך השינוי הפנימי שהוא עובר כדי להגיע למאבק המכריע מצויד בנחישות חדשה ובכוחות חדשים.

אם אנחנו יודעים להגדיר מראש מהי נקודת המפנה האחרונה הזאת, הרי שאנחנו יודעים לאן מובילים מאמציו של הגיבור החל מהמערכה השנייה ועד אליה. בנוסף, אנחנו יודעים מהו המאבק שהגיבור ייאבק במערכה האחרונה.


סדנאות לכתיבת פרוזה - למתחילים ולכותבים מנוסים יותר שעובדים על רומן


מחזורים חדשים של סדנאות הכתיבה ייפתחו בספטמבר.


כיתת רומן


לדוגמה, בספר "העזרה" מגיעה נקודת המפנה האחרונה לאחר שסקיטר גייסה לעזרתה מספר רב של עוזרות בית, אספה די עדויות כתובות ושלחה אותן לעורכת בניו יורק. העורכת מודיעה שתקבל את הספר כשיהיה גמור, והמשרתות חוששות מה יקרה כשיצא לאור: מיס הילי, אחת המובילות החברתיות בעיירה, תבין מיד שהספר מספר על ג'קסון ותפגע בהן. אחת מהן חושפת נשק סודי: היא מגלה כיצד פוטרה מעבודתה אצל מיס הילי ועל אירוע משפיל שעברה מיס הילי כתוצאה מכך. הסוד משפיל כל כך עבור מיס הילי, שאם הוא ייכלל בספר – הילי לא תודה לעולם שמדובר בג'קסון. לאור זאת, מחליטה סקיטר סופית להוציא את הספר לאור. זה מעלה הילוך נוסף במאבק: הסיכונים גדלים, וכך גם הסיכויים. זוהי גם נקודת אל-חזור: מרגע שהתקבלה ההחלטה הסופית שהספר יצא לאור, לא נותר לגיבור אלא להמתין למאבק הסופי והאחרון במערכה האחרונה ולראות כיצד הוא יסתיים.




לכן, כדי לתכנן עלילה תכנון מינימאלי, עלינו להגדיר מראש לפחות את שתי נקודות המפנה האלה, הראשונה והאחרונה: 

- מתי ולמה מחליט הגיבור לקחת על עצמו את תפקיד הגיבור ולצאת למאבק להגשים את שאיפתו – חציית סף שאין ממנה חזרה. 

- מתי ולמה מחליט הגיבור להטיל את כל כובד משקלו למאבק המכריע על הגשמת שאיפתו – מאבק של "הכל או כלום" שאחריו לא תהיה לו הזדמנות נוספת.

תיאורים שמשרתים את מטרת הסיפור

נשלח 9 באוג׳ 2013, 1:45 על ידי Ori Sharon   [ עודכן 20 באוק׳ 2013, 21:57 על ידי Ido Peretz ]


תיאורים הם חלק חשוב מכל סיפור. הם מאפשרים לקוראים לדמיין את ההתרחשויות ואת הדמויות, ומזמינים אותם לשקוע אל תוך עולם הסיפור. אבל כותבים פחות מנוסים שוגים לעתים ונסחפים בתיאורים ארוכים, כמו תיאור של שקיעה. הם חושבים לעצמם: אם השקיעה היא יפה – הקורא יישבה בקסם התיאור ויחוש את אותו היופי המתואר. אם הכתיבה שלי טובה – קטע תיאורי יכול להיות מרגש ומעניין.


Image courtesy of Stuart Miles at FreeDigitalPhotos.net


למעשה, זה לא כך. במציאות שקיעה היא יפה. בסיפור – משעממת. במקרים רבים, הקורא חווה קטע תיאורי כמשעמם, גם אם הוא באורך פסקה אחת בלבד.


"הם עמדו על החוף והביטו אל מרחבי הים בשעה שהשמש עשתה לאיטה את דרכה מטה אל קו המים. גוונים של כתום ואפור התחלפו לאיטם בארגמן כהה ושחור, בשעה שהעולם סביבם הלך והחשיך, עד שרק השמש הנגוסה ורצועת המים שתחתיה נותרו מוארים..."


משעמם, נכון?


מדוע?  משום שסיפור הוא תנועה, ותיאור הוא עצירה.


המרכיב הבסיסי ביותר של הסיפור, זה שגורם לקורא להיקשר לסיפור שלי ולרצות לקרוא עוד ועוד – זו העלילה. עלילה היא תנועה. ככלל אצבע, סיפור עם תנועה מעטה הוא בדרך כלל פחות מעניין מסיפור עם תנועה רבה.


תיאור הוא בדיוק ההפך מתנועה. הוא עוצר זמנית את העלילה, ולכן מאט את התנועה בסיפור שלי. והכוונה לא רק לתיאורים של שקיעות ופריחה. גם תיאור של מחשבות ולבטי הגיבור יכול להפוך מעיק לקריאה אם איננו נכתב בתזמון ובמינון הנכונים.


האם עלינו לוותר על תיאורים בסיפור שלנו? בוודאי שלא! אבל עלינו לכתוב תיאורים באופן שישרת את הסיפור. תיאור טוב איננו בהכרח קצר. אבל הוא משולב בסיפור באופן שמשרת את תנועת הסיפור קדימה.


כאשר העלילה מתקדמת במהירות, עדיף לשלב קטעי תיאור קצרים, והקיצור מונע מהתיאור להאט מדי את העלילה. אם אנחנו צריכים לשלב קטע תיאורי ארוך יחסית, עדיף לעשות זאת מיד אחרי שיא עלילתי. זה מספק לקוראים הפוגה שמאפשרת להם לעצור לרגע, "לנשום אוויר", ולהרהר בהשתלשלות הסיפור עד כה.


דרך שאני אוהב במיוחד כדי לשלב תיאור בעלילה היא לגרום לכך שדמות בסיפור תשתוקק להכיר את אותו תיאור, ובו זמנית למנוע אותו ממנה. אם הדמות משתוקקת לכך - הקוראים יזדהו עם רצונותיה וישתוקקו לכך גם הם. כאשר הדמות תיחשף בסופו של דבר לתיאור, הקוראים יקראו אותו בשקיקה ויחוו את אותו הסיפוק שהדמות חשה.


חישבו לדוגמה על קבוצת נערים שמתרגשים מבחורה חדשה שעברה לגור ביישוב בו הם מתגוררים. כל הנערים כבר פגשו בנערה מלבד אחד. הוא סקרן לראות אותה ולתרום את חלקו לשיחות עם חבריו בנושא. הוא משתדל לעבור ליד ביתה, אבל לא מזדמן להם להיפגש. לבסוף הוא נוקש על דלתה באמתלה כלשהי וזוכה לראותה. בנקודה זו בעלילה, הקוראים יקראו בשקיקה את תיאור הנערה, גם אם יהיה ארוך יחסית. למה? משום שלראות אותה זו התגשמות רצונו של הגיבור, ומשום שהקורא משוכנע שבנקודת זמן זו – גם הגיבור בוחן אותה בפרוטרוט.


כך או כך, עלינו להימנע מהיהירות של כתיבת קטע תיאורי 'רק בגלל שהוא יפה'. קטע תיאורי חייב להיות משולב בסיפור מתוך התייחסות לצרכיו ולמנגנונים שפועלים על הקורא.



רוצים להכיר את תורת הכתיבה יותר לעומק ולהתנסות ביישומה? 
הצטרפו לאחת מסדנאות הכתיבה שלנו, קבלו שירותי ליווי ועריכה ספרותית לטקסט שאתם עובדים עליו, או עקבו אחרינו בפייסבוק.

ארבעה בתים וגעגוע - ניתוח טכניקת כתיבה

נשלח 2 באוג׳ 2013, 3:57 על ידי Ori Sharon   [ עודכן 30 באוק׳ 2013, 8:31 על ידי Ido Peretz ]

'ארבעה בתים וגעגוע', מאת אשכול נבו, הוא ספר נהדר לקריאה ויותר מכך – זה ספר מצוין ללימוד כתיבה. זאת, משום שאשכול נבו משתמש ביעילות בטכניקות כתיבה בספר.





כשאנו ניגשים לנתח טכניקת כתיבה, עלינו לבדוק קודם כל את האופן בו גורם הסופר לקורא להשיג את ארבע המטרות שלו בקריאה: 


1. להגיב תגובה רגשית

כמו שאמר רוברט מקי, "משמעות מפיקה רגש". כדי שהקורא ירגיש, עליו לדעת מה משמעותי עבור הדמויות: מה הן מוכרחות להשיג ואם הן מצליחות בכך או לא. אשכול נבו מציג לנו בבהירות מה רוצה כל דמות מרכזית בסיפור (ויש רבות כאלה):

נועה: רוצה להצליח לעבור למערכת יחסים של 'לגור יחד' עם עמיר[,] תוך כדי שהיא שומרת על העצמיות שלה.

עמיר: רוצה לעבור למערכת יחסים של מגורים יחד עם נועה, תוך כדי שהוא מחפש איך להגשים את עצמו.

סימה: רוצה לשמר את אורח חייה החילוני שלה ואת חיי המשפחה שלה.

יותם: רוצה שהוריו יתגברו על מות אחיו ויחזרו לתפקד כהורים.

לאחר שהרצונות האלה הובהרו, הקורא חפץ שהדמויות המרכזיות יגשימו אותם. הוא נמצא במתח כאשר עולים מכשולים משמעותיים להגשמתם וחווה תגובה רגשית כאשר המטרה מושגת, או לחלופין, כאשר מתברר שהדמות נכשלה בהשגתה.



2. לחלום חלום בדיוני

כדי שהקורא יישאב אל תוך מציאות הסיפור ויחלום חלום בדיוני, צריך הסופר לצייר תמונת סיפור מוחשית מספיק. אשכול נבו משיג זאת באמצעות מספר טכניקות. לדוגמה:

- שימוש בתיאורים ויזואליים וחושיים.

- שימוש בשמות עצם ספציפיים שמציירים תמונה על מסך הנפש של הקורא.

- יצירת אווירת רקע 'ישראלית' חזקה באמצעות שימוש בשפה, שמות מקומות ואיזכור של שירים ישראליים.

- שילוב קטעי טקסט שכאילו לקוחים מתוך חיי הגיבורים, מחוץ לסיפור: רשימת הדברים שעמיר ונועה אוהבים זה בזה, מילות השירים שכותב חבר של הזוג, שבהופעתו הם צופים, מכתבים שכותב חבר שמטייל בעולם לעמיר ועוד.



3. לחוות משמעות, חוקיות וסדר

אריסטו כותב שסיפור טוב צריך להיות אחדותי וכדי שזה יקרה, צריך הסיפור לעסוק בנושא אחד מקשר. 'ארבעה בתים וגעגוע' עוסק בפנים הרבות של הזהות הישראלית, בתמונה המצרפית שיוצר הפיזור הזה ובגעגוע הקולקטיבי של כל הישראלים למשהו חמקמק ש'חסר'.

כדי שהקורא יחווה משמעות, חוויה וסדר, על הסיפור להיפתח בשאלה (המבוטאת בשאלת העלילה) ולתת עליה מענה (המובע באופן בו העלילה נפתרת). 'ארבעה בתים וגעגוע' כולל מספר רב של עלילות מקבילות כשברובן, שאלת העלילה היא וריאציה על התהייה: האם נצליח לחיות יחד? עבור כל הדמויות הישראליות בסיפור התשובה חיובית, למעט אצל מודי, שמטייל בדרום אמריקה. הרומן שלו עם תיירת צ'כית מסתיים בפרידה, והמסקנה שלו בסוף הסיפור היא: אני רוצה הביתה.



4. ליהנות מחוויה אסתטית

כשאנו חווים יופי, קשה לנו להגדיר מאין בדיוק הוא נובע. כך גם בקריאה. מה הופך את הקריאה ב'ארבעה בתים וגעגוע' לחוויה אסתטית: שלמות העלילה? אמינות הסיפור? השימוש בשפה? התיאורים? הרטוריקה? עומק הדמויות? כל התשובות הללו נכונות. החוויה האסתטית נובעת משילוב מוצלח ומאוזן של כל מרכיבי הסיפור.





מעבר לארבעת המרכיבים הללו, ניתן לנתח את טכניקת הכתיבה בהיבטים רבים נוספים. לדוגמה:


א. מבנה העלילה

יצירה ספרותית מורכבת מסיפורים השזורים זה בזה. ארבעה בתים וגעגוע כולל מגוון סיפורים כאלה: מערכת היחסים של עמיר עם נועה, מערכת היחסים של נועה עם עמיר, מערכת היחסים של סימה עם משה ושל משה עם סימה (כל אחד מאלה הוא סיפור נפרד, למרות שהמאורעות משותפים), מערכת היחסים של משה עם אחיו, מערכת היחסים של עמיר עם סימה ועוד ועוד. כל הסיפורים הללו שלובים זה בזה, אבל כל אחד מהם הוא גם אבן בניין נפרדת.

כל סיפור כזה בנוי במבנה הקלאסי של סיפור: מוצג גיבור, הגיבור רוצה משהו אבל לא יכול להשיגו, הגיבור מתמודד עם מכשולים להשגת מטרתו ולבסוף מצליח או נכשל. 



ב. נקודת מבט ומספר

'ארבעה בתים וגעגוע' הוא רומן מורכב מבחינת נקודת המבט. הוא מסופר בו זמנית גם על ידי מספר כל יודע חיצוני וגם על ידי שישה מספרים שונים המדברים בגוף ראשון: עמיר, נועה, סימה, יותם, צאדק ומודי. הפיצול הזה של נקודות המבט מאפשר לנבו לתאר התרחשויות רבות בלי שדמות אחת תצטרך להיות נוכחת בכולן ולהציג את נפשן ומחשבותיהן של רבות מהדמויות. עם זאת, מדובר בטכניקת כתיבה מורכבת ליישום, שאיננה מומלצת לכותבים מתחילים.


ג. אפיון הדמויות

חלק מאפיון הדמויות מושג באמצעות נקודות המבט הרבות. הקורא נחשף לנפשן ולמחשבותיהן של שש דמויות שונות ולכן מכיר היטב את דרך חשיבתן.

עם זאת, אפיון של דמות מושג קודם כל במעשים ולא במחשבות. כשיותם בורח מהבית, זה ממחיש את אופיו יותר מכל תיאור של מחשבה והתלבטות. כך גם כשנועה עוזבת את הדירה המשותפת עם עמיר ועוברת לתל אביב, כשמשה בוחר לישון על מזרן בחצר כאשר אשתו מסרבת לפתוח לו את הדלת וכשסימה ועמיר כמעט מפתחים רומן.

כל הדמויות גם עוברות שינוי והתפתחות עם התקדמות העלילה בספר: עמיר ונועה מוצאים את הדרך להגשים את עצמם בתוך הזוגיות, סימה ומשה מגלים שהמשפחתיות חשובה להם מספיק כדי ששניהם יתפשרו בנושא הדת ומודי, שמטייל בדרום אמריקה, מגלה שהנדודים קשים לו ושהגעגועים מכריעים אותו – ומחליט לחזור הביתה.


ניתן כמובן לבחון את הרומן בממדים רבים נוספים וללמוד מתוכו טכניקות כתיבה רבות נוספות. 

רוצים להכיר את תורת הכתיבה יותר לעומק ולהתנסות ביישומה? 

הצטרפו לאחת מסדנאות הכתיבה שלנו, קבלו שירותי ליווי ועריכה ספרותית לטקסט שאתם עובדים עליו או עקבו אחרינו בפייסבוק.





עריכה לשונית בידי נ. ב. נשים בדפוס

איך אדע אם יש לי מספיק כישרון כדי להיות סופר?

נשלח 4 באוג׳ 2012, 7:28 על ידי Ori Sharon   [ עודכן 30 באוק׳ 2013, 8:32 על ידי Ido Peretz ]


רבים מאיתנו שואלים את עצמם אם יש לנו כישרון לכתיבה, כלומר : אם נתמיד, נלמד ונכתוב – האם  נהפוך להיות סופרים גדולים? 

  Image courtesy of David Castillo Dominici at FreeDigitalPhotos.net                                

זוהי שאלה שאיש אינו יכול לענות עליה. ניתן להעריך אך ורק כמה טוב אנחנו כותבים עכשיו. הכישרון המלא שלנו חבוי ולא ניתן להעריך מהו ועד כמה ימומש כל עוד לא רכשנו מיומנות בכתיבה באמצעות קריאה, כתיבה וביקורת מרובות. זאת, משום שאנשים שמצליחים בסיפור ובכתיבה, אינם דווקא כאלה שנולדו עם כישרון כתיבה מובחן. אלה אנשים שתרגלו וצעדו בשבילי הכתיבה, התמידו בכך זמן רב והשקיעו יותר מאמץ מאחרים, עד שכשרון הכתיבה החבוי שלהם מגיע לכדי מימוש.

"נהגתי לומר", מספרת הסופרת ג'נט בארוויי, "ש'כמובן, אי אפשר ללמד כישרון', אבל כעת אני פחות בטוחה מה זה כישרון. כתיבה טובה נובעת מהיכולת לחבר את העושר הפנימי שלכולנו יש – לכולנו – עם מבנה השפה. ללמד כתיבה יוצרת, משמעו לסייע לתלמיד ליצור את החיבור הזה דרך הסיפור".

לכן, גם אם כישרון הוא תכונה חמקמקה וקשה להגדרה ולזיהוי, ניתן לפרט מספר כישורים ונטיות הדרושות למלאכת הכתיבה. כמובן שאיננו חייבים להיות מצוינים בכל אחד מהתחומים האלה כדי להיות סופרים, ורבים הצליחו, למרות שהחזיקו רק בחלק מהיכולות והתכונות שלהלן. למעשה, קשה לדמיין אדם מוצלח עד כדי כך שהוא מחזיק בכל המעלות האלה גם יחד. גם אם אנחנו מרגישים חלשים באחדים מביניהם, על כל אחד מהם ניתן לעבוד ולהשתנות, כמפורט להלן: 


1. עבודה קשה

בספרו 'On Writing', מספר וויליאם זינסר איך הוזמן פעם להרצות על כתיבה בפני קהל סטודנטים וכשהגיע, גילה שהוא אחד משני כותבים שהוזמנו לדבר על התחום ושהם יענו על שאלות בפאנל. ככל שהפאנל התקדם, התברר שהוא והדובר השני עונים תשובות הפוכות לחלוטין על השאלות שנשאלו: בעוד שהדובר האחר טען שכתיבה היא קלה ומהנה, שהמילים זורמות מעצמן ושהוא אינו טורח לערוך אותן, סיפר זינסר מניסיונו שכתיבה היא מלאכה קשה, בודדה ומייסרת, שהוא נאבק עם כל מילה בכתיבה ובעריכה ושהוא דבק במשמעת כתיבה גם בימים בהם  זו אינה באה מעצמה. בתום הפאנל, שוחחו שני הדוברים ביניהם וסיפרו זה לזה איך כל אחד מהם הופתע מדברי רעהו. זינסר הסיק מכך שאין דרך אחת לכתוב ואין חוויה אחת בלבד של כתיבה שמשותפת לכל הכותבים וכי כל אחד צריך לדבוק בשיטות הכתיבה שעובדות עבורו.

גם אם הדבר אינו נכון עבור כל הכותבים, הרי שכאשר שואלים סופרים מה, לדעתם, נדרש כדי לכתוב, הם  מציינים את הנכונות לעבוד קשה, יותר מאשר כל תכונה או יכולת אחרת. "סופר הוא אדם שעבורו כתיבה היא משימה קשה יותר מאשר עבור אנשים אחרים" , כתב תומאס מאן ב'מאמרים של שלושה עשורים' ; "רק גאונות מתחילה לכתוב יצירת מופת" , כתב גו'זף ז'וברט, "ורק עבודה קשה מסיימת אותה" ; "כתיבה היא בחציה מתת-אל ובחציה עבודה קשה", כתב מארק טרדיניק , "וניתן לפצות על חוסר באחד בעזרת עודף באחר"; "המתכון האמיתי להצלחה בכתיבה", כתב ג'רום לורנס, "הוא שעליך לקום בשעה מוקדמת מאוד באחד הבקרים, לפני חמש שנים"; "בעוד שנה תצטער שלא התחלת היום", כתבה קארן למב. 

2. להט לכתוב

נדרשת משמעת עצמית חזקה כדי לשבת יום אחרי יום או לילה אחרי לילה ולכתוב. מעבר לעבודה הקשה, מדברים סופרים (ובדומה להם גם אמנים אחרים) על הצורך בשגרה קבועה שתסייע להם לא להשתמט מהמלאכה במטרה ליצור בשעות קבועות ולמשך זמן קבוע מראש. סופרים רבים מדי התחילו במלאכת הכתיבה וזנחו אותה כי לא היה בהם להט חזק מספיק כדי להמשיך או, כפי שניסח זאת הארלן אליסון: "כל אחד יכול להפוך לסופר. מה שמסובך,זה להישאר סופר".

בעיני סופרים רבים, צריכה שגרת הכתיבה להתקיים בלי קשר למצב הרוח או להשראה שיש להם באותו רגע. "אני כותב כאשר יש לי השראה", כתב פיטר דהווריס, "ואני דואג לכך שתהיה לי השראה בכל בוקר בשעה תשע"; "השראה היא נפלאה כאשר היא קורית", כתב לאונרד ס. ברנשטיין, "אבל האמן צריך לפתח גישה גם עבור שאר הזמן. אחרת, ההמתנה פשוט ארוכה מדי".

עם זאת, לאף סופר לא כדאי לכתוב כאשר אין הוא  נהנה מעצם הכתיבה ואיננו נלהב או מעורב רגשית במה שהוא כותב, כי חוסר הרגש יורגש בכתיבה. "כאשר הכתיבה משעממת אותך – עצור", ממליץ מארק טרדיניק בעניין זה. 


3. להט לחיים

ככלל, הנטייה לחוות דברים בעוצמה רגשית, מסייעת לכתוב כתיבה שיש בה תשוקה ולהט או, כפי שניסח זאת אלן גורגנוס: "סיפורים קורים רק לאנשים שיודעים איך לספר אותם". זהו הכישרון הסיפורי: היכולת להפיק מתוך מאורעות החיים חוויה עוצמתית, חדה ובעלת משמעות יותר מאירועי היומיום. היכולת להפיק דרמה וסערת רגשות מתוך מאורעות סתמים.

אם אתה אדם בעל רגשות לא עוצמתיים – עליך ללמוד להעצים את הרגש בכתיבה ולפתח בתוכך עניין אמיתי בסיפור ובדמויות. "כתוב משהו שאתה באמת מאמין בו", ממליץ לאחוס אגרי בספרו 'אמנות הכתיבה הדרמטית'. "למען השם, אל תמהר. שחק עם כתב היד שלך, תיהנה. התבונן איך הדמויות שלך מתפתחות ... ותגלה שגם שיפרת את סיכוייך למכור אותו." 


4. שליטה במילים

לצד הכישרון הסיפורי, יהיה עלינו לפתח כישרון נוסף, הכישרון הספרותי: היכולת להמיר שפה פשוטה לצורת תקשורת גבוהה יותר ובעלת יכולת הבעה רבה יותר, שמתארת בצורה חיה, חדה וחכמה את העולם ואת האנשים שמאכלסים אותו. היכולת לתאר במילים כל מה שאנחנו חפצים: רגש, מראה, תחושה, ולגרום לקורא לחוות אותם באותו אופן בו אנחנו חווים אותם. 


5. עומק רגשי

כמובן שלא כל סוג של כתיבה דורש הבנה והעמקה רגשית, אבל יותר ויותר קוראים מצפים כיום למצוא מידה מסוימת של עומק רגשי אפילו בסיפורי פעולה. כדי לכתוב דמויות עמוקות ומורכבות שמונעות גם על ידי רגשות ודחפים ושומרות על אמינות, עלינו להיות בעלי הבנה רגשית מעמיקה. אנחנו צריכים לדעת להעלות בעיני רוחנו כל אחת מהדמויות שלנו בכל אחד מהמצבים בהם אנחנו מציבים אותה ולדמיין כיצד היא תרגיש ותתנהג.

יש לנו שתי בארות לשאוב מהן תובנות כאלה: האחת, היא האנשים סביבנו – ככל שניטיב להתבונן בהם ולהבין אותם, כך נעשיר את אוצר החוויות הרגשיות מתוכו נוכל לדלות את הרגש והתגובה האמיתיים ביותר בכל מצב. האחרת, והעמוקה יותר, היא אנחנו עצמנו. ככל שנהיה מחוברים יותר לרגשות שלנו וככל שנצליח להיות כנים יותר עם עצמנו לגבי רגשותינו, כך נעמיק את הבנתנו הרגשית ונעשיר את יכולתנו הספרותית. בסופו של דבר – כל רגש שנכתוב,נובע בבסיסו  מתוכנו. 

6. זיכרון חזותי, חושי ורגשי

כתיבה היא ביסודה אמנות חווייתית וכדי להעביר את הקורא מקריאה לחוויה, היא משתמשת בהמחשות: בתמונות, צבעים, קולות, ריחות, טעמים, תחושות ורגשות. אנשים שלומדים ציור, מופתעים לפעמים לגלות שכישרון הציור טמון לא רק בקשר בין העין לבין היד, אלא גם בקשר בין העין לבין הזיכרון החושי – עד כמה הם זוכרים את מה שהם רואים כדי לצייר אותו אחר כך מזיכרונם. הדבר דומה גם בכתיבה, אולי משום שכתיבה טובה היא בעצם תמונה במילים. ככל שנוכל להעלות בזיכרוננו יותר מחוויות העבר שלנו ובצורה מוחשית ככל האפשר, כך תהיה הכתיבה שלנו עשירה וחווייתית יותר.


7. חוש מידה וחוש אסתטי

כל אמנות נמדדת בסופו של דבר במינונים: האם הרחבנו מדי בתיאור או שחלילה לא תיארנו מספיק? האם, כדי להגיד משהו, נדרש משפט או שמספיקה מילה? אולי יש דברים מסוימים שבכלל אין צורך להסביר והם מובנים מעצמם, לעומת אחרים שמוזכרים, אבל לא הובנו די צורכם? האם המשפט שלפנינו יפה יותר בסדר מילים כזה או אחר? לכן, אחת התכונות החשובות לסופר, היא חוש מידה וחוש אסתטי ויכולת להעביר אל הדף בדיוק את המילים הנכונות בסדר הנכון , בדיוק את החוויות והתמונות הנכונות בסדר הנכון. 


8. האומץ להתחיל לכתוב. הנחישות להמשיך לכתוב.

בכל רגע נתון,  יהיו לנו תמיד יותר סיבות שלא לכתוב מאשר לכתוב. אף פעם אין לנו זמן: אולי נכתוב כשיסתיים הפרויקט בעבודה. כשנקבל את הקידום. כשהילדים יגדלו ויעזבו את הבית. אין לנו איפה לכתוב: אולי היינו כותבים, אם היה לנו חדר עבודה להסתגר בתוכו. ואנחנו לא מספיק מוכשרים. ולאף אחד ממילא לא אכפת מה אנחנו כותבים. והסיכוי שהספר יצליח הוא אפסי. ובכלל, הסיכוי להרוויח מזה כסף הוא עוד יותר אפסי. כתיבה היא עיסוק לאנשים בודדים שמביא בדידות. הכתיבה רק תאמלל אותנו. וכן הלאה וכן הלאה.

"רובנו יורדים לקבר כאשר המוסיקה שלנו עדיין בתוכנו", אמר פעם אוליבר וונדל הולמס. הסיבות לכך הן בדיוק  אלה שמנינו כאן. מי שרוצה לכתוב, חייב לפנות לו זמן לכתיבה, גם אם מדובר רק במעט ממנו. הוא חייב לכתוב במרחב שעומד לרשותו, גם אם מדובר במקום  שאין בו פרטיות מלאה. הוא חייב להתעלם מרגשות שליליים, משום שהם תמיד תירוץ ואף פעם לא סיבה מוצדקת.

אבל, האם גם חוסר כישרון הוא תירוץ? בודאי. "למרות שגאונים זכו לכישורי חשיבה יוצאי דופן בתחום בו הם מצטיינים", מסביר לאחוס אגרי, "לרבים מהם מעולם לא ניתנה ההזדמנות לעסוק במה שהם מצטיינים בו. גאונים רבים הם גאונים רק בתחום אחד, ובסביבה אחרת אין להם שום סיכוי להתפתח ולפרוץ. דג מחוץ למים, הוא דג מת וגאון שאיננו עוסק בתחומו, הוא לעתים קרובות אדם פשוט". כלומר, לעולם לא תדעו עד שתנסו, עד שתנסו באמת ולאורך זמן.

וזוהי גם "קללת" הכותבים: הצורך לממש את עצמם באמצעות הכתיבה. הידיעה המתמדת שהם היו יכולים לכתוב אם רק היו מקדישים לכך את הזמן ואת המאמץ. זוהי הסיבה שעלינו לגייס את האומץ להתחיל לכתוב ואחר כך לשנס מותניים ולהמשיך לכתוב למרות כל הקשיים והאכזבות. "זהו האושר האמיתי בחיים", טען פעם ג'ורג' ברנרד שאו. "להעמיד את עצמך לרשות מטרה שאתה מזהה כמטרה נעלה; להפוך לאחד מאיתני הטבע, במקום להיות גוש קטן של אנוכיות ותחלואים, מתלונן על כך שהעולם איננו נרתם כולו למטרה של להפוך אותך למאושר". 




רוצים להכיר את תורת הכתיבה יותר לעומק ולהתנסות ביישומה? 
הצטרפו לאחת מסדנאות הכתיבה שלנו, קבלו שירותי ליווי ועריכה ספרותית לטקסט שאתם עובדים עליו או עקבו אחרינו בפייסבוק.






עריכה לשונית בידי נ. ב. נשים בדפוס

1-7 of 7